כללי

יומן לבוש

דווקא בניו-יורק, העיר שלא נחה לרגע, למדתי לעצור שנייה, לנשום ולאמץ הסתכלות אחרת. הייתה לי מורה אחת בפארסונס, פסקאל גטסאן, שביקשה מאיתנו לנהל יומן  בו היה עלינו לתעד בכל דרך שרצינו את הבגד אותו בחרנו ללבוש בכל יום. היא עודדה אותנו לכתוב מחשבות, רעיונות או סתם לצלם את עצמנו, כשהמטרה הייתה להנכיח בצורה כלשהי את הבגד הנבחר. התהליך הזה, של הרחקה מן הבגד הגשמי, מהראייה השגורה של אופנה, הביא לתובנות עמוקות, אשר טענו את תהליך ההתלבשות במשמעויות חדשות ומפתיעות. התחלתי להסתכל אחרת על השאלה היומיומית "מה ללבוש?"

Mia Farrow by Richard Avedon

במהלך ניהול "יומן הלבוש", הבנתי פתאום כיצד הרגלי הצריכה שלי השתנו עם המעבר לעיר חדשה, איך הסגנון האישי התפתח והשתנה במקביל לתחושותיי בניו-יורק. התחלתי להבין ששאלת בחירת הלבוש טומנת בחובה משמעויות ומערכות שלא חשבתי עליהן לפני-כן, שהבגד לא רק כרוך במקום הספציפי שאנו נמצאים בו אלא גם יכול לעצב את הדרך בה אנו חווים אותו.

Colin Self, Nude Tripych,1971

יום אחד פסקאל ביקשה מאיתנו להגיע לשיעור לבושים "כהפך שלנו". היא לא הסבירה למה היא מתכוונת, אלא ביקשה שנפרש את המשימה כפי שאנו מבינים. סטודנטית אחת לבשה חליפת טרנינג כי בדרך כלל חשוב לה מאוד להיראות מסודרת ובשליטה, אחרת דווקא באה עם עקבים, איפור ושמלת ערב שחורה והדוקה שסימלה בשבילה את ההפך הגמור מהסגנון הנינוח והמשוחרר שהיא סיגלה לעצמה ביומיום. דרך הבחירה במשהו שהיה זר לנו, התחלנו להגדיר ולתחום את העצמי. באותו מפגש היה משהו מאוד פגיע ופתוח באווירה בכיתה, הלבוש הפיזי שנבחר במסגרת מה שהפוך לנו, פתח רעיונות ושיח אחר על אופנה ובחירות שנראו תחילה מובנות מאליהן. כשהתבקשנו לצאת מן המוכר, לעטות על עצמנו משהו זר שהרגיש לא טבעי לנו, חווינו את הכוח של הבגד בהגדרת הזהות העצמית, הבנו שהתחושה הפיזית של הבגד על הגוף, המימד הגשמי שלו, מתלווה לשימוש שאנו עושים בו ככלי תקשורת עם הסביבה, במודע או שלא במודע.

Rudi Gernreich, unisex collection, 1970. Photograph by Patricia Faure

האופנה מעצם הגדרתה נמצאת כל הזמן בתנועה, זו מכונה אשר צד אחד שלה רגיש כסיסמוגרף לקלוט וויברציות קטנות ולתרגמן, ומהצד השני לייצור המוני של דימויים. הזרימה הבלתי פוסקת של האופנה ואינספור הדימויים שהיא מייצרת, מסחררים את 'האני' ומכתיבים לו זהויות חדשות בהתאם. הקצב המהיר, הוא חלק מהקסם שלה,  אך תחת השפעתו התבוננות, חקירה, שאילת שאלות, הופכות להיות כמעט בלתי אפשריות.

בניו-יורק כבר מתחילים להבין שהאופנה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות, שהעיסוק בבגד לאו דווקא מעיד על שטחיות, ושהשאלה הפרטית 'מה ללבוש?' כרוכה במנגנונים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מורכבים.

רגע לפני נעילתה, וכמה רגעים אחרי שנחתתי בארץ  הספקתי לתפוס את התערוכה "רגע בודד במעגל"– "BOUDICCA  בבית העיר".  התערוכה,  גם היא,  איפשרה להציב מעין מראה לתרבות בה אנו חיים. האפשרות שניתנה להיחשף לתהליך יצירת הבגד, לראות את התכתבותו והתערבבותו במדיומים שונים, איפשרה לייצר הסתכלות אחרת, כזאת שמתפספסת כשאנחנו עסוקים בלהתלבש ושוכחים לעצור, להנכיח ולהכיר את הרגע.

* בימים אלו בית האופנה  BOUDICCA    משתתף בתערוכה "גוף הדברים" במוזיאון תל אביב בה הוא מציג עבודות וידאו, מיצבים ופסלים לצד פרטי לבוש.

תגובות

כתיבת תגובה

(לא יופיע בתגובה)

* שדה חובה