חדשות

ליאורה לופיאן במכתב פרידה

בס"ד

היום חמישה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות ושלושה ימים לעומר.

תפארת שבמלכות.

רות

הפוסט הזה נכתב בשעת צפייה ברסיסי זבלוני טלוויזיה בריטית ממוחזרת בטלוויזיה 17 אינץ' שלי, בחסות הוט, לבקשת רות גרון, המפיקה והאישה מאחורי כל הפרוקט הזה.

רות ואני מכירות בוודאי משהו כמו 11 שנה, מהשתכשכות באותה ביצה ירושלמית שולית ובועטת, שעמדה בין הדהודי פיגועים לעשייה רדיקלית בכיוון ההפוך לגמרי, בלב סביבה שחושבת ומרגישה אחרת לגמרי. ימים קשים , מסוכנים ואלימים, אבל ימים שהיו בהם משמעות, אדרנלין, הרבה הרבה אמנות טובה ואמיתית בשוליים הכי מדממים ופרומים של החברה.

בכל מקרה, באותם ימים רות היתה חברה בקולקטיב טכנו מחתרתי נשי ירושלמי בשם "בנות לילית". באחד הלילות הן ארגנו ארוע מיוחצן היטב על מיטב גזעי בירתנו הקדושה תבדל"א, בשם "הבנות נקרעות לדגל" עם מוטו נלווה שלא ניתן להחמיץ. סרתי לארוע התל אביבי עם חברתי הטובה רוני שנדר לבילוי סוחף בצל  צלילי טכנו קשה , אובך וגשם לא מתחשב, כמנהג המקום והזמן.  ביום למחרת, ללא פנאי לשינה, פקדתי מסע להגנת חסרי הכל בדרום הר חברון מפני המתנחלים מטילי הטרור, לצד צדיקים אמיתים. אני באתי בשביל האקשן.  הבילוי בלב גבעות טרשיות מפעימות הסתיים במגרש הרוסים במשחק פריזבי עם ענת ואביעד המוכים בדרכם, נטולת משקפיים שנפחו את נשמתם תחת קלגסי נערים בני 17 בבגדי שבת. הלז עטו אלינו מהגבעות, והחלו לחבוט באביעד הזריז עם המצלמה. כשלא יכלו נפנו לטפל בחולייה החלשה, להלן שפחתכם. הם אמרו שסמולנים כמוני יותר גרועים מערבים, והמחישו את עמדתם במחוות גוף שאינן הולמות יהודי טוב מהשטייטעל הטוב של פעם.

כמה שנים מאוחר יותר רות הזמינה ממני עבודת וויג'יי במועדון מחתרת שהיתה מבעליו. שברתי את המיקסר בעצביי שנאגרו בשנות אקטיביזם ובהפגנה שפקדתי בבוקר ברפיח שהפכה לעיר חרבה בענישה קולקטיבית, והמפגש המתסכל עם החיילים שלא יודעים למה ומדוע ונפשם נותרה מצולקת לתמיד, רק בשל תאוות הכוח,השליטה והממון של מנהיגי ההבל הארעיים של כולנו כאן, על האדמה המקוללת-מבורכת הזו. שאלתי מבעוד מועד את "נצחון הרוח" מאת לני ריפנשטאהל המחוננת ולקחתי כמה קלטות ווידאו מבית הוריי במלאבס. יצא שקלטת אחת  אחזה פרק מיתולוגי של "זהו זה" שעוסק בטקס הדלקת המשואות והקמת המדינה. החיבור הקשוח היה מן אללה, אבל בגלל התפקיד הצנוע של נגן המראות הנעות, אף אחד לא ממש שם לב.

אז ככה, בין זה לזה, בין דיכוי לעוני לבדידות לדכדוך להנהגה נבובה לפילוג הולך וגובר לבורות מהונדסת מלמעלה אין לי אלא לעקור מארצי מולדתי כאנוסה ממש כדי שאוכל לשמור על יהדותי, ברוח הימים האלו ממש. רות, שזכתה להיות סבתו של דוד ה-מלך, נסעה בעקבות האהבה. האהבה לבעלה המנוח, למשפחה שאימצה , לכלתה, לגבר שפרש עליה חסותו כאחרון האבירים, ובעיקר לתרבות ולאורחות היום-יום שלמדה לסגל באהבה. בעקבות זה אני נוסעת. למצוא מקום רחב אופקים וידיים, שיש בו חמצן והבנה, פתיחות ומרירות בריאה, נדיבות, הגיון בריא וחמלה, כל הדברים שאבדו בשטייטעל הבן-גוריוני שנבנה כאן. לשוב למולדת שאימצה את סבא רבא שעקר מליטא בעקבות הקריירה התורנית, ולשוב עם הרבה אהבה, לסייע בתיקון עולם אינשאללה.

תגובות

כתיבת תגובה

(לא יופיע בתגובה)

* שדה חובה