חדשות

"מפגש באינסוף" המקרה של אנסמבל הרצליה- היסטוריה לא כל כך רחוקה

לקראת המפגש  "משטר אמנות"- מפגש שני בסדרה "ערב רב בבית העיר", יום שלישי, 9 באפריל בשעה 20:30

"מפגש באינסוף" הוא מופע תיאטרוני שהגה דורון תבורי והוצג בתיאטרון הרצליה בשנת  2011. במופע התוודע הקהל למפגש דמיוני, שהיה יכול להתקיים, בין הסופר והאינטלקטואל קלאוס מאן ובין השחקן, הבמאי ומנהל התיאטרון גוסטב גרונדגנס על רקע השנים של טרום מלחמת העולם השנייה ואחריה.

המפגש המדומיין בין שני הגיבורים הגרמניים מבוסס על עבודת תחקיר מקיפה על שתי הדמויות והתקופה בה הן חיו. הדמויות נבדלות זו מזו הן באופיין והן בבחירותיהן. קלאוס מאן מייצג את איש הרוח, האינטלקטואל, שבחר לעזוב את מולדתו ולצאת לגלות. לעומתו, גרונדגנס, השחקן, שבחר להישאר בגרמניה הנאצית, הפך בן חסותו של הרמן גרינג והתקדם לתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון הממלכתי בברלין.

"מפגש באינסוף" נוצר בעקבות  מפיסטו, רומן על קריירה ברייך השלישי, שכתב מאן ב- 1936 בגלותו באמסטרדם. הרומן מתכתב עם דמותו של גוסטב גרונדגנס לאור הדילמות המוסריות שהציבה התקופה בפני אזרחי גרמניה ואמניה. הרומן מספר את סיפורו של אמן גדול, שחקן ובמאי, שבעבור קריירה מוכר את נשמתו לשטן, לשלטון בארצו, למשטר הנאצי. ואכן, סוגיה מרכזית שמלווה את המופע היא שאלת היחס שבין האמנות והפוליטיקה.

"מפגש באינסוף" כפרויקט תיאטרוני עוסק בשאלות החורגות מהמציאות הקונקרטית שבה חיו מאן וגרונדגנס ומייצר הזדמנות לחשוב על היחס בין האמנות והפוליטיקה המופיע בדמות שאלת היחס בין התיאטרון לסיטואציה החברתית והפוליטית בה הוא פועל; תפקידו של האינטלקטואל בעת משבר ואופני התמודדותו עם מציאות זו; אפשרות הביקורת ומיקומו של המבקר כפנימי או חיצוני לחברה ועד עיסוק בסוגיית הגלות ככלי ביקורתי.

מאן וגרונדגנס חורגים מעבר לקיום האישי שלהם והמופע מבקש מהקהל למקם את עצמו ביחס לבחירות ולפעולות שנעשו. במקרה של "מפגש באינסוף" לרקע ההיסטורי תפקיד משמעותי. אף שהמילה "שואה" לא מוזכרת, הצופה אינו יכול לנתק את עצמו מהשואה, או במילותיו של  תבורי "אני מניח שהקהל שיבוא לראות את ההצגה ייכנס לאולם עם ששת המיליונים".

בספרו תיאוריה של האוונגרד מציין פיטר בירגר כי הפרויקט של תנועות האוונגרד ההיסטוריות הוגדר כהרס ממסד האמנות המנותק מחיי המעשה- הם החיים הפוליטיים. חשיבות הפרויקט לתפיסתו, אינה בכך שממסד האמנות בחברה הבורגנית יפורק ושבכך תימסר האמנות ישירות לחיי המעשה, אלא בחשיפת חשיבותו של ממסד האמנות עבור ההשפעה החברתית הממשית של היצירות הפרטניות.

בראיון  עם מרב יודילוביץ' על אודות "מפגש באינסוף" , אמר הבמאי דורון תבורי כי המופע נוגע בשאלות של אחריות חברתית ושימוש באמנות כתמרור ומדריך מחשבתי. מול עיסוק בשאלות אלו, תבורי הציב את האמנות שבזה ומתחנפת לקהל בו-זמנית והוסיף: "אם אתה שוחה עם הזרם במציאות פוליטית  מסוימת, אתה יכול ליצור רק אמנות בינונית… קלאוס מאן אמר את זה בצורה הכי חריפה, בוטה וחד משמעית שנתקלתי בה אי פעם ואני מאמין בזה בכל מאודי".

"מפגש באינסוף" חורג מרוב המוסכמות התיאטרוניות של ימינו, בוודאי של התיאטראות הגדולים. חריגה זו באה לידי ביטויי במשך המופע, חומריו, עיצובו ותכניו. הקהל נדרש להפעיל את עצמו ברבדים שאינו נדרש להם לרוב. במובן זה, יש ותבורי הצליח להציב אלטרנטיבה לתיאטרון המתחנף לקהל כדבריו. בחירתו של תבורי ליצור מופע שכזה, כמו גם בחירתה של המנהלת האמנותית של האנסמבל דאז, אופירה הניג, הינה בחירה אמיצה מבחינה כלכלית ומבחינת השיח הפוליטי- אמנותי בארץ. המופע העלה את שאלת האמנות והפוליטיקה כשברקע הדהד השיח אודות מכתב האמנים שחתמו על זכותם לסרב להופיע מעבר לשטחי הקו הירוק ולאור הביקורות שספגו.  "מפגש באינסוף" מייצר אמירה חזקה וברורה ביחס לנושא גם אם היא מועברת לקהל באמצעים דיאלקטיים.

אופירה הניג כתבה  ב "גם לאמנים יש קו אדום-ירוק":

באתונה, ערש הדמוקרטיה, האזרח היה חייב, בחוק, לקחת חלק בניהול הפוליס. המחזות של אריסטופנס ואוריפידס…היו מתחילתם ועד סופם ביקורת נוקבת על האמנות של ניהול
הפוליס שבה חיו. מאז ועד היום, אמנות התיאטרון קשורה קשר הדוק לביקורת פוליטית. לכן הסיסמא "אסור לערבב תרבות בפוליטיקה" שגויה ביסודה, אין לה שום בסיס והיא דמגוגית ואווילית..

שבעים וארבע שנים קודם לכן כתב  קלאוס מאן ב"אמנות ופוליטיקה":

כי לתרבות ולאמנות יש הרבה עם פוליטיקה- כמו שהדוגמה המדכדכת הזאת של  האדונים האלה מיטיבה להוכיח יתר על המידה. עכשיו, פתאום, הם כולם "לא פוליטיים". אבל אל תאמינו להם! הרי הייתי שם, כשהם שרו עם כל האחרים את השיר הפוליטי הזדוני ביותר, או לכל הפחות זמזמו אותו בקול רם די הצורך להישמע.   (קלאוס מאן, "אמנות ופוליטיקה" בתוך: מפגש באינסוף- בעקבות מפיסטו)

כאמור, הפרויקט האוונגרדי לתפיסתו של ברגר אינו בהרס הממסד, כי אם בחשיפה ובהכרה שלו עבור ההשפעה החברתית. ב"מפגש באינסוף", דורון תבורי, אופירה הניג והאנסמבל בחרו לפעול מבפנים, מתוך הממסד של התיאטרון העירוני של הרצליה. ובכל זאת, נראה שההיגיון של "מפגש באינסוף" מנוגד לכלכלת התיאטרון של ימינו. המופע לא זכה להצלחה כלכלית על פי אמות המידה שהציב התיאטרון, מספר ההופעות שלו צומצם, הוא הועבר לאולם הקטן  עד שהופסק ורק לאחרונה זכה להציג שוב.

המקרה של "מפגש באינסוף", כמו זה של "אנסמבל הרצליה" בהנהלתה של הניג, מעלה ומחדד את הבעיה הניצבת בפני מי שמעוניין לעשות תיאטרון פוליטי או ביקורתי בעידן "חרושת התרבות", תרבות האשליות והתערבות הממסד המדיני. קלאוס מאן יצא לגלות עם עליית הנאצים לשלטון והמשיך לפעול נגד השלטון וסמליו מבחוץ.  בין המאמרים והמסות שכתב, פעל גם במסגרת שדה האמנות בספרו  מפיסטו. ב"מפגש באינסוף" פעל אנסמבל היוצרים מבפנים. ובכל זאת, לאור ההתפתחויות ניתן לראות במופע זה סמל לגלות הפנימית והמטפורית של מי שמעוניין ליצר תיאטרון אחר.

מפגש באינסוף
קונספט ובימוי: דורון תבורי
וידאו: יוחאי אברהמי
תחקיר ותרגום מגרמנית: חנן אלשטיין
שחקנים: נמרוד ברגמן, יפתח אופיר
תאורה: יחיאל אורגל
ייעוץ תנועתי: ארקדי זיידס
תלבושות: אדם קלר


תגובות

כתיבת תגובה

(לא יופיע בתגובה)

* שדה חובה