חדשות

צפי סער כותבת על נילי ברויאר – בעקבות המפגש "ייצוגים של גוף" בבית העיר

האם נכות היא בעצם מגדר ?

מתוך "גברת מג'ונדרת", גלריה, הארץ. פורסם ב- 12.6

"האדם האוניברסלי", כפי שנתפש בעבר, לא היה רק גבר לבן, אלא גם בריא

אחת ההשפעות המעניינות, והמדוברות פחות, של הפמיניזם ­ המחשבה המנחה אותו והמאבק הפוליטי הכרוך בו ­ מצויה בתחום של לימודי ביקורת המוגבלות (Disability Studies). מדובר בתחום מחקר ופעילות חדש יחסית, המגדיר את הנכות כהבניה חברתית-תרבותית-פוליטית. כמו ההבחנה בין מין למגדר בהגות הפמיניסטית, כך בתחום זה נעשית הבחנה בין לקות למוגבלות ­ לקות כזו או אחרת בגוף של אדם היא נתון אובייקטיבי, אך המוגבלות המיוחסת לה היא כבר עניין שהחברה מבנה.

כך מסבירה הבמאית וחוקרת התיאטרון נירה מוזר, שביימה את ההצגה "היפה והחיה" בליהוק המשלב סטודנטים עם אנשים בעלי מוגבלות פיסית (היום ומחרתיים תועלה ההצגה בירושלים במסגרת הכנס "תיאטרון כתיקון עולם" של החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית). מדובר בפרויקט שיצר וביים לראשונה עוד בשנות ה‑80 הפרופסור לתיאטרון יהודה מורלי.

מתוך ההצגה "היפה והחיה"

"היפה והחיה" בגרסה זו היא הצגה מוסיקלית היוצרת עולם שונה מזה המוכר: השחקנים, נכים ובריאים, מתנייעים בכיסאות גלגלים, ואלה אף נהפכים לאבזר בימתי, כגון כרכרה ועליה שמשייה. בעולם החדש שנוצר, למי שמתנועע כך יש בעצם יתרון. האגדה עצמה, מלבד שלל הפנים המגדריים שלה, עוסקת כידוע בהבחנה הבינארית בין "מפלצת" ל"נסיך"; בהפקה זו לא ברור כל העת מי הוא מי, ומתקיים משחק תיאטרלי מתעתע בשאלה זו. מוזר מסבירה, כי "בחיי היום-יום אנשים עם מוגבלות מנסים להסתדר עם הנגישות, לציית לנורמות המכתיבות 'איך שצריך להיות' בעולם ששולטים בו אנשים ללא מוגבלות. על הבמה זה בדיוק ההיפך. נוצרים כללים אחרים"…

אם "האדם האוניברסלי", כפי שנתפש בהגות ובתרבות המערבית עד לפני כמה וכמה עשרות שנים, היה בעצם גבר לבן בריא ­ הרי כמו נשים וכהי עור, גם נכים הם "האחר". אז האם גם נכות היא עוד "צרה של מגדר", כפרפראזה על שם ספרה המכונן של באטלר? האם אפשר לכנותה מגדר?

"תלוי איך את מגדירה מגדר", עונה על שאלה זו נילי ברויאר. "אני אוהבת לשחק עם הגדרת הנכות ולפרק אותה, כפי שגם עושים היום בחלק מהתיאוריות הפמיניסטיות המתקדמות".

ברויאר היא חוקרת ורכזת במכון אלין בית נועם ללימודי מוגבלות, אמנית, נמוכת קומה. "יש חיבורים מהותיים בין לימודי מוגבלות ללימודי מגדר", היא אומרת. "בין השאר, בשני המקרים מדובר בתנועות פוליטיות שהיו לתחום אקדמי מחקרי". ראשיתה של התנועה הפוליטית לזכויות הנכים, היא מספרת, בפעילות של קבוצת אקטיביסטים נכים באנגליה בשנות ה‑70, שפיתחה את "המודל החברתי". המטרה היתה להפנות את הזרקור מגוף הנכה, מהפרט, אל החברה, הרוויה דעות קדומות ונוהגת באפליה; כלומר, להדגיש את הצורך בשינוי חברתי. מאז עברה התנועה גלגולים רבים, רעיוניים ואחרים.

בעיני ברויאר, האתגר הוא יצירת שינוי תרבותי-חברתי רדיקלי. והיא מסבירה: "כשאני רוחצת ידיים במקום ציבורי, המראה תמיד מתחילה במצח שלי ועולה למעלה, אני אף פעם לא רואה פנים. זה עניין פיסי, של נגישות, אבל זה גם ממחיש עד כמה דברים שנתפשים סטנדרטיים, לא בעייתיים, נהפכים לבעיה כשמישהי כמוני נכנסת למרחב. אפשר לשאול, אם ניתן ליצור תרבות שתפעל בצורה אחרת לגמרי; לא רק תעשה התאמות, תשאיר את המסגרת כמו שהיא ותעשה קצת שינויים ומניפולציות; זה הרי מאפשר לשמור על המסגרת. השאלה היא איך יוצרים תרבות שעובדת על ערכים אחרים".

נילי בוריאר בתצוגת האופנה "אני נכה וסקסי", תל אביב, 2004. צילום: לב טל אור

לפני כשמונה שנים השתתפה ברויאר בפרויקט ששמו "אני נכה וסקסי", שיזם עידו גרינגרד ובמסגרתו התקיימה בין השאר תצוגת אופנה בהשתתפות דוגמנים נכים ובריאים. גם היא עלתה לבמה, בעקבי פלטפורמה אימתניים. "זה היה קמפיין לשינוי עמדות", היא מסבירה. "המטרה היתה שהציבור הרחב יתחיל להסתכל על נכות לא כעל משהו בהכרח שלילי ודרך הסטיגמה, אלא גם כמשהו שיש בו סקסיות, חיוביות, לראות יותר את האדם. זה עדיין הסתמך על מודל של אסתטיקה, של איך גוף אמור להיראות, אך הכניס עוד מגוון, הרחיב את הקריטריונים למה זה יפה.

ברויאר מציינת, שהקמפיין כונה "אני נכה וסקסי", בלשון זכר, ובחזיתו עמד דוגמן נכה. גם במאבק הזה, מתברר, הנטייה היא קודם כל ליצור דימוי גברי של נכות. כלומר, גברים תחילה. דוגמה אחרת לדוגמן נכה הוא יונתן בוקס, נער שנפצע בפיגוע השנאה בבר נוער בתל אביב באוגוסט 2009 ואחר כך החל בקריירה של דוגמן.

אשר לנשים נכות, אומרת ברויאר, מחקרים העלו כי אלה נתפשות כחסרות תפקיד חברתי: הן לא מיועדות לתפקיד המסורתי של עקרת בית, מי שתתחתן ותלד ילדים ותטפל בבית, וגם לא מוצעת להן חלופה של אשת קריירה. החברה לא מייעדת להן שום תפקיד. "ובניגוד לפמיניסטיות, יש נשים נכות שירצו להיתפש כאובייקט מיני, מושא לתשוקה, כי גם התפקיד המסורתי הזה נשלל מהן", היא מציינת.

לטור המלא לחצו כאן

תגובות

כתיבת תגובה

(לא יופיע בתגובה)

* שדה חובה