חדשות

שימו לב לנשמה- קפה גיברלטר בבית העיר

ביום שלישי הקרוב, 19.3, יתקיים ערב בנושא "קולנוע מזרחי" במסגרת סדרת המפגשים "קפה גיברלטר בבית העיר". במפגש יעלו שאלות אודות מהו קולנוע מזרחי? האם ניתן לשרטט את גבולותיו? האם מדובר ביצירה של מזרחים או בקולנוע העוסק בזהות מזרחית- אמיתית או מדומיינת? את המפגש עורכים זהר אלמקייס, עורכת מדור הזירה הקולנועית באתר קפה גיברלטר ורפאל בלולו, קולנוען ופעיל חברתי.

לקראת המפגש ורגע לפני ביקורו של הנשיא אובמה עמית הכט מבקש מאיתנו לשים לב לנשמה. בפוסט שהתפרסם בקפה גיברלטר, מתייחס הכט לשלושה סרטים שחורים: Middle Of Nowhere (2012), Yelling To The Sky (2011) ו-Pariah (2011), ומנסה לחשוב למה פספסנו אותם והם אותנו. הכט מעלה את האפשרות שאולי אנחנו הולכים לקולנוע לראות סרטים על שחורים (ועל סינים, ואיראנים, ואפילו על יהודים) ולא לראות סרטים שחורים?

שימו לב לנשמה/ עמית הכט

אני רוצה לשאול מה זה אומר להיות שחור היום בארה"ב? בעולם? 

במאמרה המדהים על הנשיא ברק אובמה "Speaking in Tongues" טוענת הסופרת הבריטית זיידי סמית שהמונח הזה אולי עבר מהעולם. היא משווה את זה ליהדות. האם שחורה כמוה, שגדלה בשכונה, בערך, אבל גם למדה באוניברסיטה יוקרתית ומדברת היום במבטא בריטי גבוה (פוש, קוראים לזה) היא לא שחורה? האם היא פחות שחורה מאחרים? האם עליה לאמץ תכונות תנאי ל"שחורות אותנטית" על מנת להיות נאמנה יותר לעצמה ולמקור שלה, אותו אסור לה להשיל אם ברצונה לשמור על זהותה האמיתית? דיבור שכונה, דגש על תחושות קיפוח ואותנטיות, אובססיה פרנואידית של 'אנחנו' השחורים מול 'הם', כל האחרים? או שבעצם זה הדבר המזויף באמת? מצד שני, האם לא לעשות זאת זה לבגוד בזהותה? להעמיד פנים שהיא יכולה לברוח מעצמה. להעמיד פנים שהיא יכולה להיות מישהו או משהו אחר. או שצריך היום להגדיר מהו שחור כמשהו הרבה יותר חמקמק, נסתר וכולל, מעבר לעובדה האם גדלת בשכונה או רואה את עצמך כצאצא לעבדים? ואם כן, מהי ההגדרה?

zadie smith

…סרטים שחורים היום, כמו זיידי סמית ומושאה נשיא ארה"ב הארבעים וארבעה, אינם עוד שם. הם במקום אחר. עמוק יותר. בשבילם להיות שחור, נשיא שחור, סופרת שחורה, סרט שחור, אינו יכול להיות קשור עוד למלבוש בלבד. כי המלבוש היום אינו עוד רק מלבוש אחד. לא עוד. והמקום אליו הסרטים האלה חודרים אינו מקום שעוד קשור לסביבה או נסיבות, אלא לתודעה. לתודעה שחורה שהיא אחרת ושונה מהתודעה האירופאית המערבית והיא הייתה כזאת ונשמרה כזאת עוד מימי היבשת. אפריקה. זה המקום בו התרבות השחורה האמיתית של ימינו נמצאת. זה החיפוש שהיא מנהלת. וזה מעניין. אם רק נפקח עינינו לכך. מה זה אומר להיות שחור בלי שום קשר לכך שאני כושי. חוץ מצבע העור שלי כמובן, ממנו אי אפשר להתחמק. כמו פעם, "האף היהודי הזה והעור השמנוני והכהה".

ווילי ג'ונסון:" שר ושותה את הנשמה שלו החוצה מבעד לבוץ ההוויה השחורה של ארצות הברית".

Pariah : סרט שחור עד לשד עצמותיו, שמעדכן וממשיך מסורת שחורה עתיקה, לא רק נשית, שמקורה מגיע עד לאפריקה ולתרבות השבטית הקדומה 

השיח הביקורתי על הסרטים של ימינו שואל האם הבמאי יודע "לביים"? להשתמש במצלמה? "לספר סיפור"? כשהכוונה היא כמובן לספר אותו לפי קודים של קולנוע מערבי, אמריקאי או אירופאי, מסוים. שזה מבחינתי כמו לשאול את סקיפ ג'יימס אם הוא יודע הרמוניה. מה רע בקצת חספוס או עילגות נוסח מלווין וואן פיבלס או ספנסר ויליאמס? בנראטיב קצת עקום? בצרימה? בבימוי וצילום "חובבניים" אבל אותנטיים ואינטנסיביים? במיוחד כשהם תואמים יותר את אופי הייצוג השחור שהם מתעדים ולוכדים את הנשמה שבבסיסו טוב יותר? מי היה רוצה לראות טכנאי הקלטות מלוטש זוכה גראמי, כמו בוב קלירמאונטן, מפיק שירים של בסי סמית או מיסיסיפי פרד מקדואל?

Yelling to the sky: אולי המחוספס, העילג והקיצוני מבין שלושת הסרטים.

שלושת הסרטים האלה הם הליכה בכיוון הנכון מבחינתי, כלומר: נגד עריצות הדרישה לקולנוע "עשוי היטב" השלטת היום. נסיון להיות נאמנים למשהו שחור אולי אמורפי אך אותנטי יותר. הבלוז. הנשמה.

לפוסט המלא לחצו כאן.

תגובות

כתיבת תגובה

(לא יופיע בתגובה)

* שדה חובה