כללי

WHO R YOU Pini Siluk פיני סילוק?

פיני סילוק

איך הגעת לתחום העיסוק שלך?

את צעדיי הראשונים בצילום עשיתי בסצינת המועדונים של תל אביב בסוף שנות האלפיים. בתקופה שבה האסקפיזם היה בשיאו והרצון לעוף לגבהים גבוהים יותר רק עלה ועלה היה הזמן שבו גיליתי את האהבה שלי לצילום ואת האפשרות שניתנה לי להקפיא את הרגעים האלה לנצח. לקחתי את המצלמה הראשונה שלי, ניקון קולפיקס 990  ותיעדתי את הסצינה על כל גווניה לאתר "לילה" המיתולוגי. הג'וב שלי היה להגיע כל סוף שבוע לכל המסיבות הכי שוות בעיר ולסקר אותן. אוקטופוס, אלנבי 58, האומן 17 ירושלים ולאחר מכן הטי אל וי, היו הזירות הראשונות שלי והזירה האהובה עלי ביותר הייתה דווקא האפטרים הידועים  של שירזי.

אחת לשבועיים המועדון לבש צורה וקונספט ייעודי וייחודי לאותה המסיבה. במבט לאחור אני  מבין שהמסיבות האלו היו הסטודיו הראשון שלי. הרקדנים הברמנים הצוות, הדיג'יז ואפילו שירזי היו האובייקטים הראשונים לצילום והתאורה נקבעה רבות לפי התאורן שעבד איתי ברגעים מסויימים של עליית טראק כדי שאוכל לתפוס תמונת אוירה של כל הקהל מרים את הידיים באויר. זו הייתה תקופה מקסימה. תקופה שאני עד היום מנסה לשחזר כשאני הולך למועדון כזה או אחר ולא ממש מצליח.

לאחר עשור של תיעוד הסצינה על כל גווניה עשיתי תערוכה לה קראתי THE SiN משחק מילים של הסצנה + החטא , בה הצגתי את 24 הרגעים שהכי נגעו בי מתוך מבחר של למעלה ממיליון וחצי תמונות שצילמתי. התערוכה הושקה באומן 17 באחת המסיבות של שירזי ומשם נדדה לגלריות רבות בניהן מתחם התחנה, גלריית אהרונוסון, סטודיו ארטורא ולגלריות פרטיות במינכן וברלין.

THE SIN, צילום: פיני סילוק/ בלרינה בוכה על שולחן משרדי האומן 17 לאחר שסיימה ריקוד וירדה מהבמה לערימה של זכוכיות שחתכו את כף רגלה ופגעו בדבר אולי הכי חשוב לה - הרגליים.

לאחר שסיימתי את הקדנציה כצלם רשמי של חיי הלילה לקחתי סטודיו בתל אביב והתחלתי לצלם את כל הפוסטרים של המסיבות של שירזי. אחת לשבועיים היינו עושים הפקת צילום מתוכננת ומוקפדת עם קונספט ייעודי מראש. את הראשונה לעולם לא אשכח. השם של המסיבה היה  moon  struck. זקי, אבא של שירזי, בא אלי לסטודיו להתקין ירח ענקי מהתקרה עם תאורת ניאון. הירח היה האובייקט עליו הצטלם כל הצוות. לאחר כמה שעות הגיעו כל 15 העובדים. מהברמנים לדיג'יאים לרקדנים ויחצנים.

מספר מילים על מחשבות לגבי החיים שמתקיימים בלילה? מה מייצג עבורך את אזורי הלילה? מה משך ומושך בהם?

אני חושב שהלילה הוא הזמן הכי טוב לביטוי עצמי, ליצירתיות והבעה אמיתית. זה הזמן שבו רוב האנשים חולמים. אני חושב שדווקא אלה שלא הולכים לישון חולמים במציאות ומבטאים את עצמם במימד נוסף לחושים שלנו. מימד שניתן לביטוי רק בחלומות.

הלילה הוא הזמן הכי טוב לנתק את עצמך מהדעת. לאבד את הדעת לכמה שעות ולנדוד אל התת- מודע ואל העולם הקסום שמנותק מהעולם החומרי והמודע ומכל החוקים והמוסכמות. מהסיבה הזאת אני חושב שהלילה הוא המצע הכי טוב למסיבות. בסופו של דבר, כשבן אדם הולך למסיבה הוא רוצה להתפרק. להשתחרר מכל כבלי החברה והתיוגים שהוא חי בהם ביום-יום לעבר המקום הלא-מודע, בו כל אחד יכול להיות מי שהוא באמת. פשוט להתפרק. יש אנשים שעושים מדיטציות ויש כאלה שחוזרים בתשובה בשביל לגעת בפיסת האמת הזאת – בחיבור האמיתי אל הכאן ועכשיו. עבורי, הלילה היה התחליף לזה. אומנם רק למספר שעות, אבל מספר שעות שאתה נכנס למועדון, מפקיד את המפתחות בכניסה והולך אל הלא נודע בלי לחשוב על כלום. להיות כאן ועכשיו עם ההמון. במובן מסויים, ועם כל הכבוד לכל יחצני ומארגני המסיבות שהכרתי בתל אביב,  שירזי היה זה שתמיד ידע לתת את הבסיס הטוב ביותר לחוויה הזאת.

בחיים הפרטיים שלי הלילה תמיד היה מקום המבטחים. הזמן שאני מבטא את עצמי בצורה הטובה ביותר. הזמן שבו עבדתי על התמונות בפוטושופ והזמן שבו הגיתי את רוב הרעיונות לתערוכות ולשערים היה בשעות הלילה המאוחרות- שכל העולם עוצר מלכת. הלילה בעיניי הוא המצע הטוב ביותר ליצירתיות מאחר וכמות הרעש שמסביב היא הכי נמוכה. פחות טלפונים. פחות פרסומות. פחות אי מיילים. בתקופה בה חייתי בתל אביב הייתי עובד כמעט כל לילה עד השעה 06:00 בבוקר וקם ב 10:00 לצילום וחוזר חלילה.

 על איזה פרוייקט אתה עובד כעת?

לפני שלושה חודשים עברתי לניו יורק וכרגע אני בין פרוייקטים  ב- NY ובארץ. אחד מהם הוא CONFRONTATION .לקחתי את מיטב הסלבס שעבדתי איתם במשך הקריירה שלי – מגיא פינס, אושרי כהן, נטע גרטי, לירז צ'רכי, יובל סגל, יובל סמו ועוד רבים וטובים- והבאתי אותם 30-40 שנה קדימה להתעמת עם האני- עצמי שלהם בגיל 70-80.

תגובות

כתיבת תגובה

(לא יופיע בתגובה)

* שדה חובה