2012 January

שרי דיאמונד

 

שרי דיאמונד, "דימיון מחודש של קשרים"

 

סדרת הצילומים " דמיון מחוּדש של קשרים" אשר מוצגת בתערוכה, נוצרה בהשראת סיפור פעולתה של קבוצת מוסלמים בפאריס, בזמן הכיבוש הגרמני של צרפת אשר סיכנו את חייהם תוך כדי הצלת יהודים רבים.

"תוך כדי התמקדות ביחסים העכשוויים בין יהודים למוסלמים, אני חוקרת את פוטנציאל המונטאז'  להדגשת דמיון, חוקרת את ההבדלים, ויוצרת הדמיה של המרת דיכוטומיות לדו-קיום. בעזרת שימוש בתמונות שצולמו בפריז ובאיסטנבול, אני משלבת, בצורה חלקה, תמונות של בתי כנסת ומסגדים ויוצרת דימויים וחללים חדשים שבהם מציאויות אחרות יכולות להתרחש, מציאויות של דו קיום, כבוד, הדדיות ושיתוף. אני מבקשת ליצור עבודת אמנות העוסקת באופן פעיל בדיאלוג המתרכז בחיסולם של גבולות, בשימור האנושות ובעידוד אמפתיה."

באוסף המאמרים שלו, "כותב בחשיכה", כותב הסופר הישראלי, דויד גרוסמן, ברהיטות על הפוטנציאל של "גישה ספרותית". בימים בהולים אלה, אני רוצה לחקור את הפוטנציאל של "גישה חזותית", אם לצטט את גרוסמן, כ "אקט של הגדרה מחדש את עצמנו כבני אדם במצב שכל מהותו והמתודולוגיה שלו מורכבים מדה-הומניזציה".

תוך שהיא מתעמקת באפשרויות הנרטיביות, הסימבוליות והפואטיות של דימויים,  דיאמונד חקרה את פוטנציאל הצילום מנקודות מבט יוצאות דופן, המשלב מספר רב של תמונות על משטח יחיד בחדר חושך ולאחרונה היא מחברת תמונות, זו לצד זו ובשכבות, באופן דיגיטלי.

 

שרי דיאמונד (נולדה ב 1961. פלורידה, ארה"ב) חיה ועובדת בניו-יורק. ב 2008 היא קיבלה מענק מחקר מקרן ניו-יורק לאמנויות בצילום ושני מענקים מהמחלקה לקשרי תרבות של ניו-יורק. עבודותיה הוצגו בגלריות רבות, כולל: 

 PS 122 Gallery, Art Projects International, and theAlternativeMuseum.

 

 

בותינה אבו מילחם

 

בותינה אבו מילחם, מתוך "המחט ניצחה את התופר", 2002-2010

 
בותינה  אבו מלחם (נולדה ב 1961. ערערה, ישראל) מלמדת אמנות לילדים צעירים בכפר בו נולדה ושבו היא ממשיכה לחיות ולעבוד. היא השתתפה בתערוכות ברחבי ישראל ובחו"ל.

עבודתיה של בותינה אבו מלחם " המחט ניצחה את התופר", אשר מוצגת בבית העיר, לוקחת רקמה פלסטינית ומעבירה אותה לעולם של אמנות מודרנית. חוטים צבעוניים מסמנים קווים לרוחב בדים ארוגים, כקווי הגבול שעל מפה, מחוברים אל הבד בעזרת סיכות מזדקרות. כל זה נטבל בשעווה אשר אוטמת את החומרים השבריריים והופכת את הפונקציונאלי לחפץ של אמנות.

 

נבט יצחק

נבט יצחק, "שמחה גדולה הלילה", 2007

 

נבט יצחק (נןלדה ב 1975. ירושלים, ישראל) חיה ויוצרת בתל אביב.  למדה אמנות במכללת הדסה, בבי"ס מוסררה לצילום וניו מדיה ובאקדמיה לאמנות ועיצוב של בצלאל. כולם בירושלים. יצחק הציגה בתערוכות ברחבי הארץ ובחו"ל, כולל במוזיאונים ובגלריות באמסטרדם, איסטנבול, פאריס, פראג וטאיפיי.

בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו:

 שמחה גדולה הלילה, 2009

הקרנה בערוץ יחיד, קול, 10 דקות 43 שניות

התזמורת הערבית של רשות השידור הישראלית הוקמה בשנת 1948  ופעלה עד 1993 כחלק מקול ישראל בערבית. רוב הנגנים היו מהגרים יהודים מעיראק ומצרים אשר הגיעו לישראל בשנות החמישים המוקדמות. בתחילה ניגנה התזמורת קטעים מוסיקליים קצרים שהושמעו במסגרת חידוני רדיו ומאוחר יותר, התרחב הרפרטואר שלה וכלל מוסיקה מקורית מכל העולם הערבי.

בשנת 1957, עם הגעתו של המוסיקאי זוזו מוסא ממצרים, אורגנה התזמורת מחדש ולבשה את הצורה המוכרת לציבור מההופעות המאוחרות יותר שלה בטלוויזיה הממלכתית. התזמורת היוותה את אחד המוסדות המרכזיים של המוסיקה הערבית בישראל ומשכה מאזינים מהאזור כולו.

למרבה הצער, תיעוד התזמורת והמקורות ההיסטוריים לגבי פעילותה, חסרים. שם עבודתה של נבט יצחק לקוח מספרה של ענבל פרלסון בעל אותו שם. בספר זה, פרלסון בודקת את הקונטקסט הפוליטי-היסטורי ואת הנסיבות שהובילו את אותם נגנים, עשרות שנים לאחר עלייתם לארץ ישראל, לדבוק בעולם תרבותי זה ולהמשיך לחיות את השפה ואת המוסיקה שהביאו איתם מארצות מוצאם.

עבודתה של יצחק משתמשת בחומר ארכיוני מקורי של רשות השידור הישראלית, המציג את התזמורת מופיעה בתוכנית "מוסיקה ושיר".

יצחק מפרקת ובונה מחדש חומרים אלה. על ידי התעכבות על רגע מהעבר ונותנת לתזמורת פלטפורמה חדשה.

 

קונצרט וידיאו, 2005

מיצב וידיאו, קול, 21 דקות, 42 שניות

 עבודה זו,  עבור ערוץ אחד או יותר של וידיאו, מכילה תמונות שנלקחו מקטעי סרטים, בעיקר תיעודים ממלחמות ישראל ומחזות זמר מצריים ישנים.

הקולות המקוריים של אותם קטעים קטעי הסרטים בשילוב המניפולציות שנעשו עליהם בעריכה, יוצרים את "הפרטיטורה" של היצירה. על ידי הוצאת קטעי הסרטים מתוך הקונטקסט המקורי וצירופם בחזרה בדרכים חדשות, יצחק מייצרת רעיונות ואסוציאציות חדשים בנוגע לסכסוך ולקשר ההדוק שבין שתי התרבויות.

 

 

רפאת חטאב

רפאת חטאב, מתוך "ללא כותרת", 2009

 

ראפת חטאב, יליד יפו, 1981,  הוא אמן מיצג, צלם ,דראגיסט פוליטי ופעיל חברתי וחבר בקבוצת האמנים המנהלת את גלריה אלפרד.

בעבודת הווידיאו של ראפת חטאב, ללא כותרת (2009 ) נראה האמן שואב מים בדלי ומשקה באריכות עץ זית, תוך שהוא ממולל את עלי העץ ומלטף ברכות את גזעו. ברקע מתנגן השיר "חוּב" (אהבה) של הזמר הלבנוני אחמד כעאבור. השיר "חוב" פונה אל תחושת השייכות של קהל שומעים קולקטיבי פלסטיני.

 "אני עזבתי מקום", חוזר פזמון השיר, ותנועת המצלמה מלווה את ידי האמן החופנות את עלי הזית בעדינות. לרגע נדמה כי העבודה עוסקת בזכרון, בדימוי עץ הזית בתרבות הפלסטינית כסימן לירי לאומי של הכפר הפלסטיני, של גן העדן האבוד שלפני הנכבה. אולם מטפורת "זכות השיבה" מתערערת באחת כשהמצלמה מתרחקת ומגלה כי עץ הזית נמצא במרכזה של רחבת המרצפות בכיכר רבין וכי מקור המים המשקים את העץ הוא בריכת המזרקה הסמוכה לבניין העירייה. עץ הזית תחום בריבוע צר בין מרצפות הרחבה שבלב כיכר העיר תל=אביב-יפו, כיכר המזוהה עם הפגנות פוליטיות, חגיגות יום העצמאות וזירת הרצח של ראש ממשלה בישראל. העץ נטוע אמנם באדמת פלסטין, אך נראה תלוש וזר במסגרת הבטון המאיימת לחנוק אותו ולבודד אותו בתוך הכרך האורבני הציוני הגדול בישראל.

 העבודה מתרכזת במתח בין מילותיו של השיר וקולו של כעאבור אשר קוראות לגילוי השורשים, לזהות קולקטיבית ואשר קוראת לאלו שעזבו מקום לחזור לביתם לבין תודעת מקומו של חטאב, שמעולם לא עזב ולכן גם אין לו לאן לחזור.

 *מתוך הטקסט של טל בן צבי לתערוכה "גברים בשמש"

 

 

 

 

 

יוסף זוזף דדון

רונית אלקבץ מתוך הסרט "ציון", 2002-2007

ג'וזף דדון יליד 1975 ניס, צרפת, עלה לישראל בשנת 1980 והתיישב עם אמו באופקים, בה גדל והתחנך כבחור ישיבה.

במהלך השנים, הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד במוזיאון פתח תקווה לאמנות, גלריה אלון שגב. בחו"ל הציג בין היתר תערוכות יחיד באתונה, ב"לה פלאטו" מרכז מוביל לאמנות עכשווית בפריז, בגלריה מרטין אבוקאייה בפריז, במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית בניס, במוזיאון לאמנות מודרנית בשטרסבורג ובמוזיאון הקולנוע של דיסלדורף. סרטיו הוצגו במסגרת פסטיבלים לקולנוע ובמוזיאונים ובגלריות במאלטה, בגרמניה ובבלגיה.

 

יוסף דדון, צלם, אמן וידיאו ובמאי שהציג בעבר עבודות בתחומי מדיה מגוונים: צילום, מיצב ווידיאו, עוסק בשנים האחרונות במדיום הקולנועי. דדון הוא הבמאי הישראלי הראשון שמוזיאון הלובר שיתף איתו פעולה ואפשר לו לצלם בין כתליו. סרטיו הם אודיסיאה מתמשכת בין מחוזות מנטאליים וגיאוגרפיים שונים בישראל ובאירופה, בין נופי ילדות באופקים לנופים באגן הים התיכון, בין נופי מדבר דרומיים בנגב למחוזות קדושה ומיסטיקה, ובין מזרח למערב.

 

הסרט ציון (2007-2002) –  עבודת וידאו שהיא חלק  מטרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז

הטרילוגיה עולמים/שנטי/ציון נעה על ציר התפתחות המבקש לייצר זהות אישית ואמנותית, תוך ניסיון להכיל דיסוננסים שונים, בין מערב למזרח, חילוניות לדתיות, בין מה שמצטייר כלפי חוץ לאמירות מגדריות מוצפנות.

 הסרט  מאגד בתוכו סוגיות המעסיקות את דדון ולמרכיבים המנטאליים המייחדים את עולמו. היצירה מורכבת משני סרטים תחת אותה כותרת: סרט בשחור לבן באורך 12 דק' שהוקרן בשנת 2006 במוזיאון הלובר, וסרט בצבע באורך שעה, שיוצג בתערוכה. הסרט צולם באופקים, תקוע, ירושלים ובמוזיאון הלובר.
ירושלים- אותה מגלמת באופן אלגורי רונית אלקבץ, היא הדמות המרכזית המניעה את העלילה. בשפה חזותית יוצאת דופן המחברת בין קולנוע לאמנות, משרטט דדון יצירה אלגורית על ירושלים בראי הזמן ואירועי ההיסטוריה שהותירו אותה חבולה, שפופה ומושפלת. הסרט מתאר את אסטרטגיית ההישרדות של ציון עד לתקומה.

ההיסטוריה היהודית, נופי בראשית, מדבר יהודה והנגב, מראות העיירה אופקים – מקבלים מימד חדש של כוח ועוצמה הצהרתית המגיעים לשיאם באקט פוליטי תרבותי המנוסח במיצג שמתקיים במוזיאון הלובר – מוסד בעל כוח ולב לבו של הממסד התרבותי המערבי. בעיצוב אסתטי מוקפד ובשפה קולנועית עשירה בדימויים, מציב דדון את העמדה היהודית בחזית האמירה הקולנועית.
בציון מרחיב דדון את העיסוק בזהות האישית-מגדרית לזהות הלאומית ולמעמד האמן כשמאן שבכוחותיו לחולל שינוי. דדון מציג חזון תרבותי ונוקט עמדה לגבי היחס של המערב ומעמדה של ציון/ירושלים בתוך התרבות הקנונית שלו. באחד משיאי הסרט, מתבצעת חדירה למוזיאון הלובר, במהלכה מתחולל אקט של שינוי קודים וצפנים.

באגף הלבאנט המוקדש לשימור אמנות המזרח הקרוב, ממנו נעדרים שרידי עברה התנ"כיים, מתהלכת אלקבץ-ציון בשמלה מלכותית בעיצובו של כריסטיאן לקרואה ומכריזה בנוכחותה על מהלך של תיקון וריפוי.

ציון היא אישה ממשית, אך גם ישות דתית-מיסטית ואיקונה אוניברסאלית המגלמת הלך רוח ומצב מנטאלי כלל אנושי כלפי ירושלים. ציון- בה נטועים יסודות הקשר בין מזרח למערב, מבטאה את הטרגדיה האנושית והמלנכוליה שמקרינה ירושלים לעולם. הסרט מציג מאבק בין הרוח לחומר, בין מזרח למערב, בין היהדות לנצרות, בין החטא לעונשו ובין היגיון לשיגעון.

המלצות בלוג בית העיר – רבי שיק ומעשה רוקם

 לצד התערוכה, בית העיר מפעיל חדר העיון המציע גישה למגוון ספרים, קטלוגים ומגזינים המעשירים את עולמות התוכן העולים מהתערוכה.

צוות בית העיר מזמין אתכם להגיע לחדר העיון ולהציץ לארון הספרים שהיווה השראה ומקור מידע עבורנו.

מעשה רוקם

מעשה רוקם, תשמישי קדושה מטקסטיל בבית הכנסת האשכנזי, הספרדי והאיטלקי, מאת ברכה יניב.

'מעשה רוקם' מציג את אריזת ספר התורה באירופה ובפזורה הספרדית. אריזה זו מורכבת מכמה פריטים הקשורים זה בזה: יריעה, אבנט ומעיל. נוספו להם הפרוכת והכפורת, המשמשות חוליית קישור איקונוגרפית בין עיצוב המעילים לספר התורה לעיצוב ארון הקודש/ההיכל. הספר מציג את התפתחותם ההיסטורית ואת עיצובם האמנותי של תשמישי הקדושה האלה בקהילות האשכנזיות, הספרדיות והאיטלקיות. הספר דן בהיבטים החומריים, ההלכתיים, הכלכליים והחברתיים של תשמישי הקדושה ובעיקר במשמעות המוטיבים שלהם.

 

ולנו זה הזכיר את הקולקציה המבריקה "רבי שיק"  של גוטייה מ 1993:

השאלון השבועי – טיפ טיפוח עם האמן יוסף זוזף דדון

ספר על עצמך

עושה את מה שאני הכי אוהב לעשות.   

מה יפה בעינייך?

לעלות למונית שירות בתחנה המרכזית של תל אביב ולהריח את ריח שמפו הוואי משיער תלתלים וצניעות של בחורה או בחור הבא מן היום יום.  או וויסקי יפני עם 2 קרח בכוס וויסקי בחמש אחר הצהריים בחורף בבר ארבעת העונות של פיליפ ג'ונסון בניו יורק.  או את הרגע של המגע ותנועת הגוף בלקבל או לתת חיבוק חם נעים ורך לאמא.

 

המשך…

השאלון השבועי טיפ טיפוח עם שחר פרדי כסלו

מה יפה בעיניך?

הנשים בחיי, בעלי חיים וצורות סוגסטיביות, סדירות ובלתי סדירות.

האם אתה אוהב את הגוף שלך?

הרבה פעמים אני שואל את ידידיי, האם הייתם מעדיפים להיות ילד מכוער ומבוגר יפה, או ילד יפה ומבוגר מכוער? היתה לי חברה בילדות המוקדמת, נקרא לה עדי, שהיתה מכוערת מאוד אבל עכשיו גדלה להיות יפה, פוריה כזו. אני, בכל אופן, הייתי ילד שמן.

שחר פרדי כסלו

המשך…

שמחות להשיק את השאלון השבועי טיפ טיפוח

טיפ טיפוח – אבינת גוטסמן

ספר על עצמך

אבינת גוטסמן, חייט, מעצב ויוצר בגדים

מה יפה בעינייך?

האפשרות ליופי

האם אתה אוהב את הגוף שלך?

אוהב

 באיזה איבר בגוף אתה עושה הכי הרבה שימוש?

גלגל העין

מה אתה אוהב לחשוף בגוף ומה להסתיר?

אני אענה בקושיה: האבר שאני הכי אוהב לחשוף הוא גם האבר שהכי חשוב לי להסתיר.

איזה איבר נוסף היית מוסיף או מוריד מהגוף?

עוד ראש כי לא היה מזיק לי תוספת זיכרון וכוח חישוב.

טיפ לטיפוח:

מספריים ישרים וצרים ומסרק זעיר הם אביזרים החרכים לכל החפץ בשפם נאה!

דופלו Duplo

 קישור לאתר של אבינת גוטסמן: כאן

 

 

ספריית בית העיר ממליצה

התערוכה inSALAM inSHALLO מרחיבה ומאתגרת את גבולות מושג "האופנה" ונוגעת במגוון נושאים החל מהמפגש הבין-תרבותי בין אסתטיקה ערבית ליהודית, סוגיות של זהות, הגירה, קוסמופוליטיות, עולמות אוטופיים ועוד.

לצד התערוכה, בית העיר מפעיל חדר העיון המציע גישה למגוון ספרים, קטלוגים ומגזינים המעשירים את עולמות התוכן העולים מהתערוכה.

 במהלך שנה זו צוות בית העיר מזמין אתכם להגיע לחדר העיון ולהציץ לארון הספרים שהיווה השראה ומקור מידע עבורנו.

ההמלצה הראשונה שלנו היא על הספר ISLAM – Art and Architecture, והמגזין DAZED &  CONFUSED.

 ISLAM, Art and Architecture, edited by Markus Hattstein and Peter Delius

דת האיסלם, המתפרשת על מספר יבשות ותרבויות, היא אולי הצעירה מבין הדתות המונותאיסטיות אך עם זאת אחת העשירות והמגוונות. הספר חושף תרבות עשירה הנעה בין האחידות לריבויי, ופותח צוהר להכרות עם עולם האמנות והאדריכלות האסלאמית לצד התפתחויות היסטוריות, בין אם בהודו, אירן, מרוקו, ספרד וארץ ישראל.

המשך…

איך בגדים יכולים לשקר אתכם

מאת: רוני ודנאי, מערכת וואלה!
יום חמישי, 5 בינואר 2012, 21:30
הקשר בין אופנה לשפה ואיך אפשר לשקר באמצעות בגדים

 
מה המשותף למשה דיין, חרדים ו-H&M? אם תשאלו את ד"ר שושנה רוז-מרזל היא תגיד לכם שהכול טמון בקשר שבין טקסט לטקסטיל. רוז-מרזל, חוקרת אופנה, ומרצה בבצלאל, הרצתה השבוע בבית העיר בתל אביב על הבגד כשפה, במסגרת המפגש "טקסט וטקסטיל" שהתקיים במקום.
 

מתוך כתבה שהתפרסמה בוואלה! – לכתבה המלאה.

יעל גילעת מדברת על משכית וניכוס תרבותי

כתבה של איתי יעקב שהתפרסמה ב- Xnet

 מה יירשם בספרי ההיסטוריה של הסטייל כסגנון המחאה החברתית של הקיץ האחרון? מה גרם לשלוש קולקציות משבוע האופנה תל אביב לבלוט בתקשורת הזרה יותר מכולן? והאם יש בכלל דבר כזה "סגנון ישראלי"? חוקרת האמנות והתרבות ד"ר יעל גילעת רואה לכם בבגדים.

לכתבה המלאה

צילום מתוך הספר: "צורפות בכור היתוך" מאת יעל גילעת

החולצה הגזורה כטקסט חברתי

כתבה של סהר שלו שפורסמה היום בגלריה, "הארץ".

כאשר חוקר התרבות איל שגיא ביזאווי הולך לבר או מועדון שכל המבלים בו נראים כאילו יצאו מהבית בחופזה וזרקו על עצמם משהו, הוא מקפיד לבוא במראה מחויט ומעונב. זו דרכו להביע עמדה החותרת תחת ההגדרות המקובלות של אופנה ועכשוויות. "מאוד מעניין אותי מה הבגד שאני לובש מסמן", הוא אומר. "במקומות מסוימים חשוב לי להתלבש באופנים כאלה ואחרים, בדרך כלל באופן לא מתאים, ומבחינתי זו פעולה, שבהקשר המקומי היא מתריסה: יש אלמנט של דווקא בפעולת ההתלבשות שלי".

לכתבה המלאה

צילום: נטע אלונים