2012 February

ראיון עם יארא משעור עורכת המגזין לילכ לקראת האירוע טעם ערבי בבית העיר

היא נוצרייה ערבייה בת 38 מנצרת, ולא מתכננת חתונה או ילדים; היא עורכת את מגזין הנשים הפופולרי במגזר, שמתגאה בשערים נוטפי סקס. אחרי שחוללה סערה סביב הבידוק הבטחוני של אל על, יארא משעור פונה למאבק במותגי אופנה ישראליים שמתעלמים מפלח שלם באוכלוסייה. טעם ערבי? הצחקתם אותה

מאת איתי יעקב, פורסם ב  – X net ב – 23.2.12 

יארא משעור

לכתבה המלאה כאן

טיפ טיפוח עם חיים ויטלי כהן

ספר על עצמך

עזבתי את באר שבע לפני 13 שנה ובאר שבע מעולם לא עזבה אותי. תל אביב עזרה לי להפוך לגננת ביום ומוזיקאי ודי ג'יי בלילה. קוקטייל אקזוטי כזה, של ריח חיתולים ועשן מסיבות, לא תטעמו בשום מקום.

מה יפה בעינייך?

החלון שלי : פנורמת הרשע-פשע המרהיבה על העיר, ממגדל הבנק הבינלאומי השטוח ועד התחנה המרכזית הישנה, התמונה של אמי ("אתה כל כך דומה לה") ביום חתונתה שתלויה עליו, המיני כדור-דיסקו שתלוי מעליה ועושה לי שיגועים של אור כשאני עובד על מוזיקה. יפה שאני לא רשע ו/או פושע ובכל זאת יש לי כזה חלון!

האם אתה אוהב את הגוף שלך?

איך אני יכול שלא לאהוב אותו? למעשה, אין לי ברירה. מזה 34 שנים הוא נותן לי כל מה שאני צריך והוא מקבל ממני כל מה שהוא רוצה. טוב, למעט גיל ההתבגרות, שנאתי אותו אז, ולא רק אני.

באיזה איבר בגוף אתה עושה הכי הרבה שימוש ?

הלב. כל היממה הוא שואב, לוקח, אוהב, משתוקק, דופק ומוציא. גם המוח משמש אותי לעיתים תכופות אבל לא כמו הלב.

יוחאי מטוס " I love city hall"

מה אתה אוהב לחשוף בגוף, ומה להסתיר?

אני מעדיף מראש לחשוף רק טפח אחד, כדי לא לגלות טפחיים חשופים אחר כך. המצח שלי קצת גבוהה לטעמי. מצאתי דרך מיוחדת להסתיר את חלקה בעזרת שיער מהראש, אפילו המצאתי לזה שם – "השקעה".

איזה איבר הייתי מוסיף או מוריד מהגוף?

הייתי מוסיף קרן למצח. כך אהפוך מסתם יצור מוזר ליצור מהאגדות, ובדרך אף אגשים את חלומן של כמה ילדות. נדמה לי שקרן כזו הייתה מסיטה את תשומת הלב מהמצח הגבוהה.

תן לנו טיפ לטיפוח:

טיפ אחד לאנטי-אייג'ינג זול ויעיל: אם אתם זכרי אדם – תשהו יותר במחיצת ילדים, אם אתן נקבות אדם – תתרחקו מהם כמו מאש. אם אתם חד קרן, אז תיזהרו מילדות חולמניות וציידי טאלנטים …

טיפ שני להרמת גבות: לק בצבעים שונים על הציפורניים. ניתוח להרמת גבות.

טיפ שלישי לאחיזת עיניים: קונסילר! 

יהודה קיסר, "סוד המזלות", כיתת אמן
חיים ויטלי כהן יופיע יחד עם שותפתו לצמד " קריסטל בייבס", סימה גוטמן ביום שלישי הקרוב באירוע בבית העיר "טעם ערבי"

המלכה הבלתי מעורערת של הטעם הערבי – דונטלה ורסאצה

דונטלה בדיוקן עצמי

לקראת יום שלישי הבא, ה 28.2, הערב האחרון עם עורך התוכן, איל שגיא ביזאוי, בתערוכה inSALLAM inSHALLOM, שיעסוק במושג "טעם ערבי", בחרנו לחשוף את המלכה, האחת והיחידה, של "הטעם הערבי", דונטלה ורסאצ'ה.

דונטלה נולדה ברג'ו די קליבריה, איטליה שם גדלה עם אחייה ג'אני וסנטו. אמם הייתה תופרת והיא בילתה זמן רב בעזרה לאמה בעבודות התפירה. מצבם הכלכלי של המשפחה היה קשה מאוד, ולימים החברה שהקימו האחים לבית ורסאצ'ה, בראשותו של האח הגדול והמעצב הבכיר, ג'אני, הוערכה בשנת הירצחו בכמיליארד דולר.מאז הירצחו של אחיה  ממלאת דונטלה את מקומו כמעצבת ראשית , וממשיכה את דרכו ואת סגנונו המיוחד.

קיבצנו עבורכם מטעמי דונטלה מסוכרים, תהנו…

ויוה לה דונטלה!
 
פרטים נוספים על האירוע "טעם ערבי"

דיזנגוף פינת אבו מלחם

בותינה אבו מלחם, אמנית מהכפר עררה, מציגה בבית העיר את סדרת העבודות "המחט ניצחה את התופר", בה היא מציגה בגדים מטופלים ברקמה, סיכות ושעווה. אבו מלחם משלבת בעבודותיה פרקטיקות ומוטיבים שונים: מחטים וסיכות אותן היא נועצת על גבי הבד, רקמה פלסטינית כפרית, פתגמים ומשלים אסלאמיים, כשבסוף תהליך היצירה היא טובלת את הבגד בשעווה חמה. השעווה המתקררת, מתקשה ומקבעת את הבגד. באופן זה, מציגה אבו מלחם בגדים המאבדים את הפונקציונאליות שלהם נוכח הפעולה האמנותית.

הפעולה החותמת את תהליך היצירה רבת משמעות, שכן בטבילת הבגדים בשעווה מאגדת אבו מלחם את המוטיבים ומשמרת אותם יחדיו. במובן זה, עבודותיה עוסקות בנושא השימור. לאור זה, הבחירה בשעווה מעניינת שכן מחד השעווה מקבעת ומשמרת, ומאידך היא עלולה להישבר, להתפורר ובאפשרותה להימס עם שינויי הטמפרטורה. מכאן, אני מציעה לראות בעבודות כמבטאות תפיסה מורכבת של מעשה השימור המצביעה על הצורך ואף הרצון לשמר פרטים וסמלים מהעבר, ועם זאת מכירה במימדים הזמניים שבשימור.

ביטויי מרכזי בעיסוק בסוגיית השימור בעבודות הוא בשימוש ובשימור הרקמה הפלסטינית. אבו מלחם מספרת שהיא יוצרת מתוך הכפר והסביבה הקרובה לה, וכי לרקמה הכפרית הנעלמת ואוזלת מקום חשוב בתרבות הפלסטינית. בנוסף, בעבודות מצוטטים פתגמים מוכרים מהמסורת הערבית המצביעים גם הם על הקשר למסורת וחשיבותה בכינון הזהות. כך, לצד המשפט "סבתא מייפה את עיניה ברקמה כאילו שמושכת צבע כחול על עיניה", מצוטט הפתגם "מי שאין לו שורשים ימות מצער"- משפט המבטא את הצורך בשורשים ובמסורת, ובו בעת מזהיר ממה שעלול לקרות למי שאיבד את הזיקה לשורשיו.

 

בין הפתגמים שאבו מלחם מצטטת מופיע הפתגם "הצדק כמו פקק, אינו טובע". משפט זה מטעין את העבודות באופן נוסף ומתכתב עם מוטיב המחטים והסיכות המצביעות על מימד הכאב והסבל לא רק באובדן הרקמה והתרבות הכפרית מסורתית, אלא גם באובדן האדמה והבית. עם זאת, לצד הפציעה והכאב המחט היא גם זו שתופרת, מחברת ואולי אף מסמנת את האפשרות לאיחויי ולהחלמה הפוטנציאלית. ובכל זאת, אבו מלחם אינה משמרת רק את הגאווה והיפה שבמסורת, אלא גם את השבר, הקרע והכאב.

הצבת העבודות, בבית העיר, בסמוך ללשכת ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, שעברה שימור ושיחזור, יוצרת מפגש מעניין. הן הלשכה והן העבודות עוסקות בשימור ובזיכרון של מורשת ומסורת – כל אחת בדרכה היא. הלשכה, על ידי שימור ושיחזור, ממסדית, בעלת אופי ייצוגי- לאומי-קולקטיבי, מבטאת את גאון תחיית התרבות העברית, עירוניות ומודרניות. לצידה, עבודות האמנות בעלות אופי אישי יותר, אולי אף נשי, משמרות את הרקמה והמסורת הפלסטינית הכפרית בגאווה אך עם זאת מביעות כאב על היעלמותה.

עם הקיפאון, הקיבוע ועצירת הזמן בלשכה או במפגש עם העבודות, מתבקשת גם ההשהיה של הדעות והאמונות שלנו. ראשית, אנו פוגשים בצורך ובניסיון לשימור בקרב בת העם הפלסטיני. צורך זה מקבל מענה באופן שונה מהמוכר לנו מאופני השימור בתל אביב ובערים הישראליות היהודיות. כאמור, אבו מלחם מבטאת את הזמניות והשבריריות שבשימור עצמו. נקודה זו אינה קשורה רק למדיום האמנותי אלא גם למוגבלות והעדר גישה למשאבים לשימור בקרב אוכלוסיות מסוימות. במובן זה, יש פער ניכר בין מפעלי השימור הממסדיים-ממשלתיים, המשרתים את מפעל יצירת הזיכרון המשותף הישראלי-יהודי, לבין מפעלי שימור מקומיים פלסטיניים דוגמת זה של אבו מלחם.

המפגש בין העבודות של אבו מלחם והלשכה, מזמין את המבקר לחשוב מחדש על תפיסות ופרקטיקות של שימור. מדוע ולמי חשוב לשמר ולשחזר את לשכת דיזנגוף? מה הערך בשימור שולחן העבודה של ראש העיר, בכובע הקש שלו, במפת הפרצלציה מ- 1923? ולצד זאת, מדוע בחרה בותינה אבו מלחם לשמר את הרקמה הפלסטינית, המחטים והכאב ולייצר תפיסת שימור זמנית?

כאנשים המסתובבים בעיר וצורכים את תרבות השימור והשחזור עלינו להיות מודעים לסוגיות אלה, לתהות האם יש ערך לכל מפעלי השימור שמסביבנו, להיות רגישים ומספיק כנים בכדי לשאול את עצמנו מה כל פעולת שימור מבטאת ומה היא מסתירה?

טיפ טיפוח עם דוקטור מקס

               

ספר\י על עצמך?

קודם כל, אני שמח שאתם פונים אליי כזכר סלאש נקבה, ככה אני גם מרגיש חלק מהזמן, מעבר לזה, אני פסיכולוג. חונכתי בווינה על בירכו של פרויד (פשוטו כמשמעו) אך עם הזמן עברתי גם על יונג, ווינקוט ולקאן. בשנים האחרונות תקעתי טריז בתל אביב.  

מה יפה בעינייך?

מרחץ טורקי, העלמות מאביניון והיער השחור (העוגה, לא היער עצמו).

ברגעים נדירים, אני מצליח גם לראות מעט יופי בפינות נסתרות של נפש האדם ואז החיים הופכים לראויים.  

האם את\ה אוהב\ת את הגוף שלך?

זו שאלה שאני נשאל רבות ע"י מטופלים והתשובה החד משמעית שאני נותן להם ולעצמי היא: כן, בהחלט. פעמים רבות אני מדמה את גופי לאוקיאנוס שלו עליו נישאת רפסודת הנפש של המטופלים שלי.

 

                                                 

באיזה איבר בגוף את\ה עושה הכי הרבה שימוש ? 

אני משתדל לעשות שימוש מועט ביותר במוח, גיליתי שרוב הזמן הוא מהווה מכשול. האיבר שאני מוצא שימושי מאוד הוא פימת הסנטר.

מה את\ה אוהב\ת לחשוף בגוף, ומה להסתיר?

אני מאוד אוהב לחשוף את כפות הרגליים, אני מוצא שיש לזה אפקט משחרר, גם הכרס והישבן מככבים, פחות בקטע של חשיפה, יותר של הבלטה. יש איבר שאני מסתיר אך מעדיף לא לחשוף את זהותו, גם לפסיכולוג יש זכות לאינטימיות.

 איזה איבר נוסף היית\ה מוסיף\ה או מוריד\ה מהגוף?

ללא ספק הייתי מוסיף זנב. 

טיפ לטיפוח:

מניקור ופדיקור הם מאוד אנדר-רייטד בקרב גברים בארץ, בעיקר פדיקור.

 

מוטי ומקס ישתתפו בערב "מחפשים אהבה בבית העיר" ביום שלישי הקרוב 14.2 בשעה 19:00-23:00

 

לינק לאירוע בפייסבוק: מחפשים אהבה בבית העיר

אופנה לא רק למעצבי אופנה

שני מעצבים ושני עיתונאים התקבצו לשיחה פתוחה על אופנה, עיצוב, העתקות ונוסטלגיה. ערב של תרבות ויזואלית בבית העיר בתל-אביב

כתבה מאת גילי גולנדר, על האירוע 'פורטפוליו בבית העיר' בהשתתפות דורין פרנקפורט, אריק בן שמחון ועמית שהם ובהנחיית יובל סער.

קישור לכתבה המלאה ולתמונות מהאירוע כאן

פורסם בתאריך 12 לפברואר 2012 בבלוג "מגאפון".

 

טיפ טיפוח עם ענת ניר

 ספרי על עצמך

אני בחורה על הכיפאק

מה יפה בעינייך?  

אלין לב הר

האם את אוהבת את הגוף שלך?  

אני אוהבת את הגוף שלי ומקבלת אותו גם כשהוא משתנה לי. אבל באהבה כמו באהבה, יש תקופות שפחות ויש תקופות שיותר                                        

באיזה איבר בגוף את עושה הכי הרבה שימוש

תחרות בין הפה לבין ידיים

מה את  אוהבת לחשוף בגוף , ומה  להסתיר?

אני אוהבת לחשוף את כפות הרגליים ואני בטוחה שלעוד נשים יש עניין רב בכפות הרגליים שלהן כמו שאומר המשפט המעולה מ"אבודים בטוקיו":

“I tried taking pictures, but they were so mediocre. I guess every girl goes through a photography phase. You know, horses, taking pictures of your feet.”

ולפעמים אני אוהבת להסתיר את העיניים במשקפי שמש שלא יראו לי

 

איזה איבר נוסף היית מוסיפה או מורידה מהגוף

הייתי מוסיפה עוד כמה סנטימטרים ליום אחד, כדי לראות איך זה מרגיש ואז חוזרת למדינת הגמדים

 טיפ לטיפוח:

פעילות גופנית מנצחת כל קרם

 

  "סקס מניפסטו", אירוע שענת עורכת, שבת 11.2 בשעה 20:00 בזיזי

מוזיקה, אמנות, תרבות ומיניות מתקיימות במקביל ותלויות אחת בשנייה. בסקס מניפסטו נציג קטעי וידאו, טקסטים ומופעים שאנחנו רואות כקטליזטורים תרבותיים במטרה לחשוף ולתת ביטוי לייצוגים נשיים פרובוקטיביים (שאינם תלויים או נתפרו לצרכיהם של גברים) המונחים ע"י דמיון וחשיבה קווירית.

http://www.facebook.com/events/276032755794256/
פרומו
http://www.youtube.com/watch?v=q9Z_YC4cukI

 

יניב אדרי

יעל רייך מתוך סדרת הצילומים של יניב אדרי, 2011

 

צלם אופנה ותיק ומוערך, פועל משנת 1996. צילם קמפיינים עבור מעצבים וחברות מובילות מהארץ ומהעולם. צילומיו הופיעו במגזינים בינהם VOGUE uk, TWIL MAGAZIN,  TETU . יניב בחר לצלם פריטים מקולקציית inSalam inshalom של המעצבים threeASFOUR ברחובותיה של יפו ובעיקר בשכונות מעורבות בהן חיים בצוותא יהודים ערבים ונוצרים. הדוגמנית יעל רייך היתה בחירתם של מעצביthreeasfour   לפרוייקט בשל מראה הייחודי והאניגמטי    

דפנה שלום

דפנה שלום, "ערבית", 2008

 
 

דפנה שלום, ילידת 1966, חיה ויוצרת בתל אביב וניו יורק מציגה בבית העיר את עבודות הוידאו "תפילת ערבית"  ו"שירת הים-שחרית" המסמנות את קצוות היום והלילה ויוצרות מרחב חושי וחידתי. בשתי העבודות הופכות מילות התפילה לחומריות אסתטית הפותחת שאלות על רוחניות, כוחניות, וזהות.

ב"שירת הים" ( 2004 ) מפגישה האמנית בין שירת אחיה, דורון שלום, את "שירת הים" המושרת כל בוקר בבית הכנסת המזרחי עם קריאת הטקסט בכתב ברייל.  קריאת סימני הברייל על הנייר לבן מערערת על השירת הניצחון המתעדת  את הרגע המיתי של חציית ים סוף בעוד השירה משמרת את כוחה הריגשי והרוחני של התפילה.

ב"ערבית" ( 2008 ) עוקבת המצלמה אחר הזמרת דיקלה, אשר שרה את תפילת הערבית, כשעיניה מכוסות בכיסוי בד שעליו כתוב פסוק מן התפילה. בתנועה סיבובית אין סופית ובהגיה המערבלת יהודיות וערביות מסמנת דמות האישה המיתית את המעבר בין אור וחושך מבלי לראות את תחלופת האור.

דפנה שלום  עוסקת בקשר העדין שבין הטקסט לדימוי, ובין הקול לתנועה. על ידי כך היא מפרקת ומאחדת מחדש את התפילה ומציעה קריאה חידתית ומחודשת של מקורות יהודיים.

 שלום אינה מתיחסת לוידאו מזוית אנתרופולוגית או פולקלוריסטית או  מתרפקת על המקורות אלא מתיחסת אליהם  כשפה חזותית המאפשרת לעבר והווה להתקיים יחדיו ולהדהד במוזיאון.

יוקו אונו

במסגרת התערוכה מציגה יוקו אונו את  עץ המשאלות, 1997

עץ המשאלות, העבודה האינטראקטיבית של יוקו אונו, מהווה חלק בלתי נפרד ברבות מתערוכותיה ברחבי העולם. האנשים מוזמנים לכתוב משאלה על פתק ולתלות אותו על ענף של עץ. חלקן של המשאלות מאוד אישיות וחלקן משאלות למען שלום העולם ועתיד טוב יותר למין האנושי.

"בתור ילדה ביפן", מסבירה האמנית, "נהגתי ללכת למקדש, לכתוב משאלה על פיסת נייר אורז, ולקשור אותה סביב ענף של עץ. העצים בחצרות המקדשים תמיד היו מלאים במשאלותיהם הקשורות של האנשים וזה נראה מרחוק כפריחה לבנה." לאחר כל תערוכה, המשאלות שעל העץ נאספות על ידי אונו –  עד היום נאספו יותר ממיליון משאלות. אלה נשמרות ב " Imagine Peace Tower " אשר בריקיאוויק, איסלנד. "כל עבודותיי הן סוג של משאלה. המשיכו להביע משאלות תוך שאתם נוטלים בהן חלק." – יוקו אונו

 

ביוגרפיה:

יוקו אונו (נולדה ב 1933, בטוקיו, יפן) היא אמנית אשר עבודותיה מעוררות המחשבה מאתגרות את תפיסתם של האנשים את האמנות ואת העולם הסובב אותם. מתחילת הקריירה שלה, הייתה יוקו אמנית קונספטואלית אשר עבודותיה כוללות מיצגים, הדרכות, סרטים, מוסיקה וכתיבה.

אונו, עם ההשפעה היצירתית שלה ועם פוריותה האמנותית, ממשיכה לעורר השראה בקרב הדור החדש.

גסיקה סופיה מיטרני

 

ג'סיקה סופיה מיטרני, מתוך "כיסוי ראש לשלום" 2011

 

במסגרת התערוכה מציגה ג'זיקה סופיה מיטרני את עבדות הוידאו כיסויי ראש לשלום, 2011

כיסויי ראש לשלום הוא ארגון לא היררכי נודד על אופנים, המבקש ליזום פעולה פוליטית החופשייה מכל פרנויה של יחיד או של קבוצה. חברי הארגון פועלים כדי לקדם "שוֹנוּת" על פני "אחידות" והבנה כי הייחודיות והקולקטיביות אינן מסוכסכות האחת עם השנייה. אנחנו יכולים להיות אינדיבידואלים  וקשורים זה לזה.

הארגון מורכב מאחד-עשר חברים מתחלפים אשר מאמינים באפשרות של ביטויים קולקטיביים של תשוקה.

המיצב כולל אחד-עשר כיסויי ראש ווידאו המציג את חברי הארגון בנסיעותיהם למען השלום ברחבי המזרח התיכון.

פורטפוליו בבית העיר – יום שלישי 7.2 20:30

דוגמנית: ניבה פון וויזל. בגדים, איפור ושיער – דורין פרנקפורט. צילום: חיים לוסקי.

 
 

מעצבת האופנה דורין פרנקפורט נוהגת לפרסם בעמוד הפייסבוק שלה תמונות ארכיון של קולקציות ישנות תחת הכותרת "שלפנו מהבוידעם: קפיצה קטנה לארכיון". הפניית הזרקור אל קולקציות אלו לא אופיינית אצל מעצבי אופנה, גם מכיוון שמטרתם לגרום לנו לקנות פריטים מקולקציות חדשות, וגם מכיוון שכולנו יכולים להזדהות עם הסיטואציות הבאות: אנחנו פותחים את אלבום התמונות שלנו מלפני 15 או 20 שנה, נתקלים במקרה בטלוויזיה בשידורים חוזרים של ערוץ 1 מאותה התקופה, או סתם עושים סדר בארון ונתקלים בחולצה שקנינו מזמן ולא לבשנו אף פעם. לא משנה בני כמה אנחנו, נשים או גברים, צעירים או מבוגרים – התגובה בדרך כלל זהה: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? איך העזנו להתלבש ככה? ומי שכנע אותנו שהחולצה או המשקפיים האלו מתאימים לנו (שלא לדבר על התספורת).

יחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים כל בוקר במראה אנחנו בדרך כלל בטוחים שהמראה שנשקף ממנה, גם אם הוא לא הצעקה האחרונה בעולם האופנה, הוא ודאי לא משהו שיהיה אפשר לחשוב עליו בעתיד כמביך. מצד שני, פעמים רבות כשמדובר בהורים או בסבים ובסבתות שלנו, הלבוש שלהם נראה לנו דווקא מגניב, אפילו קלאסי, ויוצר תחושת געגוע נוסטלגי למשהו שאף פעם לא היינו באמת חלק ממנו.

העמדה המורכבת שעולם האופנה דורש מאיתנו היא לא דבר חדש, שכן בעידן הצרכני אנחנו נדרשים כל הזמן לבדוק את המלתחה שלנו ולהחליף אותה כדי להישאר מעודכנים. תעשיית האופנה (ומדובר בתעשייה מתוחכמת וחובקת עולם) דורשת מאיתנו כל הזמן להישאר עם יד על הדופק. יחד עם זאת, מי שרוצה להישאר מעודכן ועוקב אחר תצוגות האופנה והפקות האופנה במגזינים הנחשבים, יפגוש שם לא פעם מערכות לבוש שסביר להניח שאיש לעולם לא ילבש. הדבר נכון גם לגבי מי שיבקר במוזיאונים או בגלריות שמציגות תערוכות שעוסקות באופנה: האם אפשר לקרוא למה שמוצג שם אופנה? עד כמה התוצאה צריכה להיות לבישה ועד כמה אפשר לראות בה יצירת אמנות? מה קורה אם כן לאופנה כשהיא מוצגת בחלל מוזיאלי? מה קורה לעיצוב בכלל כשהוא נכנס למוזיאון?

ההבדלים בין מושג האופנה למושג האופנתי, מתי עיצוב חדש הוא רק טרנד ומתי הוא מצליח לחדש ולשמור על ערכים על זמניים, והקשר של יוצרים אחרים בתחום התרבות החזותית כמו אדריכלים, מעצבים תעשייתיים, מעצבים גרפים או אמנים לעולמות אלו, יעמדו במרכז הערב השלישי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". במפגש השלישי בסדרה ישתתפו בנוסף לדורין פרנקפורט גם מעצב הרהיטים אריק בן שמחון והעיתונאי והעורך עמית שהם, שערך עד לאחרונה את מוסף התרבות "ז'ורנאל" של עיתון מעריב.

וכמובן שגם הפעם אני מבטיח שיהיה מעניין, אז תבואו, כן?

* מתוך הבלוג של יובל סער, פורטפוליו http://byfar.co.il/

 

גסיקה סופיה מיטרני – Nice to meet you

"היא יותר מעניינת מהעבודה שלה

העבודה שלה יותר מעניינת ממנה

היא יותר מעניינת מאוסף האמנות שלה

אוסף האמנות שלה יותר מעניין ממנה"

ג'סיקה סופיה מיטרני בעבודתה "כיסוי ראש לשלום" המוצגת בתערוכה inSALAAM  inSHALLOM בבית העיר, רוכבת על אופניים ופוגשת אנשים שונים וזהויות שונות.

מטרני, אמנית חזותית רב תחומית, משלבת בין וידאו, פרפורמנס, אופנה וטקסט. בעבודותיה היא עוסקת וחוקרת שאלות של זהות בין אם באמצעות דמויות היסטוריות, נעליים או שירה, ומשקפת בנימה הומוריסטית את היחס שבין החיים והאמנות.

שלושה חודשים לפני שהציגה את עבודתה בבית העיר, הציגה ג'סיקה את תערוכת היחיד הראשונה שלה  Lupe and the Austrians (לופה והאוסטרים) ב-Galleria Christopher Paschall , קולומביה, ארץ מולדתה.

המשך…