2012 March

בין הומור לאקסטרווגנזה ואימה – דניאל פאלילו מגיע לתל אביב

לרגל פתיחת תערוכה של עבודותיו בתל אביב מספר המעצב הפיני איך יוצרים יומן אישי באמצעות פריטי לבוש, ומדוע אינו מצטער על התפנית המקצועית שנאלץ לעשות

הבגד הראשון שדניאלו פאלילו עיצב היה סוודר שחור גדול ממדים עם ברדס בגבו. זה היה בתחילת העשור הקודם, פאלילו היה אז סטודנט במחלקה לאופנה באוניברסיטה לאמנות ולעיצוב בהלסינקי, והוא נוצר במסגרת תרגיל שהנחיותיו היו לעצב בגד שמשקף את אישיות יוצרו בצורה הטובה ביותר.

"זה היה פריט מאוד בסיסי, אבל היתה לו צללית גדולה והוא היה עשוי צמר", הוא אומר כעת בשיחת וידיאו מביתו שבהלסינקי. "שחור הוא צבע שאני אוהב במיוחד, ופינלנד היא מקום חשוך". ייתכן שהקדרות שאפיינה את הסוודר נבעה גם מהאכזבה שחש באותה העת מכך שנאלץ לפרוש מהמחלקה לאמנות בעקבות אלרגיה שפיתח לטרפנטין. פאלילו, כיום בן 31, התמחה אז בציור, וחדל להגיע ללימודים לאחר שאובחנה אצלו רגישות לנוזל המשמש לדילול צבעי שמן. כשהוא מדבר על זה כעת הוא אינו נשמע מאוכזב מדי מהתפנית המקצועית שנאלץ לעשות.

תשובותיו לקוניות באופן כללי ("אנחנו בפינלנד לא אוהבים לדבר יותר מדי", הוא מציין בפתח השיחה). הן מפתיעות מעט על רקע הבגדים האקספרסיביים שהוא מעצב בשש השנים האחרונות – פריטים בגזרות גדולות ורחבות, בקשת גוונים בסיסית של כחול, אדום, צהוב, שחור ולבן, המשלבים גרפיקה הומוריסטית-מורבידית, תלת-ממדית בחלקה, ועולם דימויים סוער שמורכב בין השאר מסמלים של תתי-תרבויות וייצוגים של תרבות פופ ונעורים או כדורגל.

צילום: נעה יפה

 ….

ביום ראשון הקרוב יציג  דניאל פאלילו את "Nevermind" , קולקצית אביב- קיץ 2012 בתצוגת אופנה במוזיאון "בית העיר" בתל אביב, במסגרת התערוכה "BorderLine/גבולי". בתום ערב הפתיחה החגיגי, הבגדים יוצגו בחלל המוזיאון מעל גבי דחלילים שייבנו מפיסות עץ ופלסטיק וגולגולות.

קלודט זורע, המנהלת האמנותית של "שנה של אופנה" (סדרת תערוכות המשלבות עבודות של יוצרים מתחומי האופנה והאמנות, שנפתחה בנובמבר אשתקד ושתימשך עד לאוקטובר הקרוב במוזיאון "בית העיר"), מספרת שמוצאו של פאלילו היה חלק מהעניין שגילתה בעבודתו. "אנחנו בדרך כלל לא נחשפים למה שקורה שם מבחינה אופנתית", היא אומרת. "אני אוהבת מאוד את סגנון העבודה שלו על חולצת הטי, ואת האופן העקבי שבו הוא עובד על הפריט הבסיסי הזה. הוא משתמש במידה הכי גדולה שקיימת, XXL, ומשתמש בבגד כמו בקנווס, למעשה. יש לא מעט מעצבים שמתעסקים בדימויים מודפסים על חולצות טי, אבל מה שמייחד את פאלילו הוא ההתייחסות לגוף – גם חוסר ההפרדה בין נשים לגברים, גם המידה הגדולה, וגם היצירה של גרפיקה בתלת-ממד שמרחיבה את גבולות הגוף. כל הדימויים שהוא משלב נוצרים מפיסות בד קטנטנות שהוא גוזר ומחבר בטכניקת טלאים דקדקנית מאוד. לי באופן אישי זה מזכיר מסורות של תפירה עילית, ומי שמבין בתפירה יכול לזהות את המורכבות של התהליך".

כתבתו של שחר אטואן, גלריה, הארץ, פורסם ב-  23.03.2012 

לכתבה המלאה כאן

 

 

BNEI YEHUDA On Fire

 באירוע הפתיחה של התערוכה Borderline ב-25.3.12 תתקיים הקרנה הבכורה של  הסרט "אש בבני יהודה". 

עבודת וידאו, תוצר של שיתוף פעולה בין מוזיאון בית העיר, המעצב דניאל פאלילו, קבוצת הכדורגל "בני יהודה" והבמאי מתן גוגנהיים. פאלילו – אוהד כדורגל מושבע ושחקן חובב – עיצב קולקציית מדים ייחודית לקבוצת בני יהודה, המתבססת על צבעיה וסמליה.

בעבודת הוידאו נראים כוכבי הקבוצה בעת משחק באצטדיון הבית שלהם בשכונת התקווה, נלחמים באויבים בלתי נראים בעוד  סכנת 'הכדור המתפוצץ' מרחפת מעל ראשם.

 הסרט בוחן את תרבות הכדורגל כתופעה אופנתית, בעלת קודים אסתטיים ברורים, תוך התייחסות למוטיבים שבטיים ופולחניים, ומעלה שאלות על תפקידם של מדים בבניית זהות קבוצתית.

תמונות מיום הצילומים:

בני יהודה מדגמנים פאלילו

 

פיני בלילי ביום הצילומים

 

 

צילום: חיים יפים

שחר פרדי כסליו

מתוך הסרט "המוח", שחר פרדי כסליו, 2012

 

המוח (2012)

 הסרט "המוח" מספר על ביקור אקדמי בישראל של פרופסור אמריקאי משותק (בהשראת סטיבן הוקינג). גיבור הסרט הוא הפרופסור – מוח שמתפקד בעולם, מוח שמחובר לו סרח של גוף לא מתפקד, אך יש לו את הכוחות לעשות דברים בעולם – לחזות, להבין, לרגש, לקומם עליו ולמרות שהוא רק מוח, ורובוט מדבר בשמו, יש לו כוח גדול לחולל התרחשות. הפרופסור מגולם ע"י שלושה שחקנים שונים: מרט גרצמן – הוא הגוף, יהויכין פרידלנדר – הוא הראש, והקול הוא של פיוטר וולצ'ק.

הסרט מתמקד בסיטואציות הרגשיות של הפרופסור עם הנשים בחייו, ובחוסר היכולת שלו להיות מעורב רגשית מכיוון שהקול שלו קר ומסונתז ורובוטי. הוא אינו מסוגל להביע שום רגש, והכל עובר רק דרך בחירת המילים שלו, שמוגשת תמיד באותו ריחוק.סיטואציות אלו מועצמות ביחס לתחום העיסוק המופשט, הלירי והגדול מהחיים שהפרופסור בחר לעצמו: אסטרופיזיקה תאורטית: הוא מדבר על חזיונות סוף העולם, על העתיד הרחוק, על גרמי שמים שאוכלים זה את זה, ובינתיים המתעסק ברומן מסתורי עם נערה גרמניה ומשגע את העוזרת הרוסייה שלו, מונע ממנה תשלומים ומדבר אליה בגסות. ולהיפך: הוא נטוע בחיי רגש קטנים ודינאמיים שמתבטלים לעומת התנועה הגדולה של גרמי השמיים. כל זה נשכח כשהשמש מגיעה והשמים נצבעים אדום.זו המורכבות הייחודית של המוח – איבר שהוא גם רגשי, גם מיני, גם שכלי, גם תבוני, גם פואטי: איבר שצדדים רבים לו, והצדדים מזינים זה את זה.

שחר פרדי כסלו (בן 29), חיי ויוצר בתל אביב. השתתף בין היתר בארט באזל מיאמי ובביאנלה לאמנות במוזיאון הרצליה, ובגלריות בארץ ובעולם.

 

מתוך "המוח", שחר פרדי כסליו, 2012

לוי ואן ולו

 

(2011)Origin of the Beginning

לוי ואן וולוּ מציג צילומים ועבודות וידאו מסדרת מיצבים חדשה, השואבת השראה מזכרונות ילדותו, שמהם הוא מפתח, מבחינה תמאטית ונארטיבית את הדיוקן העצמי שלו.  האמן יצר שלושה "חדרים" המכוסים בלמעלה מ-30,000 בלוקים מעץ, כדורים ולוחות בהתאמה. כל "חדר" נוצר כמיצב בגודל חדר אמיתי (4X2.5X2.5 מ'), יחד עם צילומים ועבודות וידאו (ללא כל מניפולציה דיגיטאלית).

באחת היצירות נראים שולחן כתיבה, מנורת שולחן וארון ספרים. קצה השולחן נשרף על ידי ואן וולו במסגרת האובססיה שלו לאש. כל האוביקטים, לרבות כל סנטימטר ברצפה, בקירות ובתקרה, מכוסים באותו חומר : 14,000 בלוקים של עץ כהה בגודל של 16 סמ"ר כל אחד. הבלוקים יוצרו על ידי האמן והודבקו לקירות אחד אחד. היצירות מציעות גישה לעולם נארטיבי מאחורי הדיוקנאות האבסטרקטיים.

 

מחד, לאור העיסוק שלהן בחומר, בצורה ובטקסטורה, היצירות נראות כהמשך לגישתו הפורמאלית של ואן וולו ל"דיוקן עצמי". עם זאת, בו בעת, הן יצירות מאוד אישיות. נראה שהמבנים החוזרים על עצמם מביעים את 'הפחד מפני הריק' (Horror Vacui) ומהווים איזכור לנעוריו של ואן וולו וניסיונותיו האובססיביים לשלוט בחייו ובסביבתו. האור הקלוש וגוון הצבע הכהה השולט ביצירות אלה, הם קלאסטרופוביים וקודרים ומקרינים תחושה של בדידות. האוּמנות הדייקנית והקפדנית והשימוש בחומרים באיכות גבוהה שבהם מכוסים כל פינה וסדק עד האחרון שבהם, יוצרים  עבודות בעלות אסתטיקה גבוהה.

 המיצבים נוצרו בהשראת היבטים שונים של חדר השינה של ואן וולו בילדותו, חדר בו בילה שעות רבות של בדידות בין גיל 8 לגיל 14.

לוי ואן וולו(1985) הוא אמן רב-תחומי שחי ועובד בהולנד.

למד ב- ARTEZ המכון לאמנויות, מחלקת האמנות היפה, ארנהם, הולנד, התמחה אצל ארווין אולאף ספרינגוולד (Springveld), שימש כמורה לאמנות במחלקה לצילום, האקדמיה על שם וילם דה-קונינג, רוטרדם, הולנד.

 

מתן גוגנהיים

 

BNEI YEHUDA ON FIRE (2012) 

 עבודת וידאו – תוצר של שיתוף פעולה בין מוזיאון בית העיר, המעצב דניאל פאלילו, קבוצת הכדורגל "בני יהודה" והבמאי מתן גוגנהיים. פאלילו – אוהד כדורגל מושבע ושחקן חובב – עיצב קולקציית מדים ייחודית לקבוצת בני יהודה, המתבססת על צבעיה וסמליה. בעבודת הוידאו נראים כוכבי הקבוצה בעת משחק באצטדיון הבית שלהם בשכונת התקווה, נלחמים באויבים בלתי נראים בעוד  סכנת 'הכדור המתפוצץ' מרחפת מעל ראשם.

הסרט בוחן את תרבות הכדורגל כתופעה אופנתית, בעלת קודים אסתטיים ברורים, תוך התייחסות למוטיבים שבטיים ופולחניים, ומעלה שאלות על תפקידם של מדים בבניית זהות קבוצתית.

שני פרינס

 

צמיד הלסת, מתוך "טרפים", 2012

 

 

"טרפים" (2012)

שני פרינס מציגה את העבודה "טרפים" אותה יצרה במיוחד עבור התערוכה בבית העיר:  סדרת אובייקטים המושפעים מחיות ים, ציפורים ודרקונים, מפוסלים בשעווה מצופה כסף בטכניקת אלקרופורמינג, משובצים קריסטלי סברובסקי וצבועים בצבעי אמייל קר.

הטורפים מתמזגים, מתנשקים, פוערים לוע, כובשים אחד את השני. אחד הוא אחר, אחד הוא גם הרבה. הטורפים מאוהבים, המיזוג שלהם בלתי נמנע, הוא מוליד חידושים אינסוף.

שני פרינס (בת 28), בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, זוכת פרס לוקמן לעיצוב יישומי, הציגה – בין היתר- בגלריה קונטמפוררי ובמשכן לאמנות ע"ש מאירוב בחולון.

עבודותה של שני פרינס היא חלק מפרויקט "מעצב צעיר" – יוזמה של  בית העיר במסגרתה תומך המוזיאון במעצבים בוגרי האקדמיות הגבוהות לעיצוב בישראל שסיימו את לימודיהם בשנים האחרונות, במטרה להעניק להם חשיפה והזדמנות ליצירת שיתופי פעולה עם יוצרים מקומיים ובינלאומיים.

תומר ספיר

פרט מתוך הביקור 2#, תומר ספיר, 2012

 

הביקור  #2  (2012)

 

בעבודה זו מחדיר תומר ספיר "גלמים אורגניים" לגרם המדרגות של בית העיר. ה"גלמים" – פירות סיביים של עץ "קוריסיה בקבוקית", גדלים ומתפשטים בפעולה ביו-מכנית טבעית על גרם המדרגות. ואולם, ספיר אשר מכניס את הפולש, מבקש לבלום אותו רגע לפני ההשתלטות המוחלטת, להקפיא את הקולוניות במצביהן השונים ולבצע מניפולציות צורניות בחומר. הרגע הדחוס שמתהווה יוצר מתח שביר בין האפשרות של פרימה מוחלטת והתפרקות לבין היכולת לעצור את הפעולה, ולהיוותר במצב של שיווי משקל עדין.

תומר ספיר (בן 34), בוגר תואר שני באמנות באקדמיה לאמנות בצלאל, ספיר הציג בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל. ביניהם: מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים ומוזיאון חיפה.

ליאור צרכי

 

"נקב", ליאור צ'רכי, 2012

"נקב" (2012)

ליאור צ'רכי מציג בתערוכה את העבודה "נקב". העבודה נוצרה בהשראת החוק הדתי – מוסלמי באיראן הכופה על גברים הומוסקסואלים- המבקשים לממש את משיכתם לגברים- לעבור ניתוח לשינוי מין. חוק זה הפך את איראן, באופן אירוני, למדינה המובילה בניתוחים לשינוי מין.

ליאור עיצב מערכת לבוש לגבר המורכבת מפריטים היוצרים צללית שחורה המזוהה עם האישה האסלאמית המסורתית. מערכת הלבוש בוחנת את המושגים: דואליות, תעתוע, פנים וחוץ, ומעלה שאלות לגבי תפיסת הגוף הגברי. לפרויקט "נקב" שותפים מעצב הנעליים עודד ארמה והצלמת הילה ווגמן.

 ליאור צ'רכי (בן 25), בוגר טרי מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל

 

עבודותו של ליאור היא חלק מפרויקט "מעצב צעיר" – יוזמה של  בית העיר במסגרתה תומך המוזיאון במעצבים בוגרי האקדמיות הגבוהות לעיצוב בישראל שסיימו את לימודיהם בשנים האחרונות, במטרה להעניק להם חשיפה והזדמנות ליצירת שיתופי פעולה עם יוצרים מקומיים ובינלאומיים.

אורי קצנשטיין

VALUE, כיתוב בעזרת ירי על מעיל דובון. 400 כדורים קטומים בקוטר 0.40 נורו מאקדח מסוג cz75 champion.

 

VALUE ( 2012 )   

 בתערוכה בבית העיר מציג קצנשטיין עבודה חדשה בשם VALUE אותה יצר במיוחד עבור בית העיר: מעילי דובון צבאיים שנורו ע"י האמן עצמו, במטווח ירי באש חמה. תשעת מעילי הדובון המחוררים בירי מוצגים זה אחר זה שהם תלויים על גבי מתלה סטנדרטי של חנויות למכירת בגדים.

 קצנשטיין מתייחס בעבודותו אל היחיד, כנתון במערך חברתי תרבותי. בעבודה זו מעיל הדובון, אשר טעון בסמליות בחברה הישראלית, נקשר לדמות החייל או הקיבוצניק. המעיל שהפך להיות "עור" שני, אשר מגן וחושף את היחיד אל מול החברה והתרבות, נורה ע"י קצנשטיין, תוך כדי סימון המילה value ( ערך ).   קצנשטיין משתמש בהומור שחור אבסורדי-סוריאליסטי . האלימות מופנת כלפי עצמו באותה מידה שהיא מופנת כלפי החברה בה הוא נמצא.

אורי קצנשטיין (בן 61) , אמן רב תחומי עטור פרסים רבים. הציג –בין השאר – בביאנלה בונציה, ביאנלה בסן-פאולו ובמוזיאון ישראל.

מדוע האמנית שירין נשת מקבלת כל כך הרבה ההשראה מנשים איראניות?

האמנית האירנית שירין נשת חולקת את סיפורה האישי והאתגר שלה כאישה אמנית איראנית החיה בגלות. לדבריה, המסע שלה כאמנית התחיל ממקום אישי כששבה לאיראן אחרי פרידה של שתים עשרה שנים לעידן שאחרי המהפכה האסלאמית של 1979. בזמן שנשת נעדרה המהפכה האסלאמית שהתחוללה המירה את המדינה לחלוטין מהתרבות הפרסית לתרבות אסלאמית. נשת שבה לאירן- לביתה, בעיקר בכדי להתחבר למשפחה מהמקום החדש שבו מצאה את מקומה בחברה.
 

עם החזרה לאיראן, בעודה ניצבת בפני התלבטויות אישיות, החלה נשת להתעניין בלמידת המהפכה האסלאמית והאופן בו היא שינתה את חיי הנשים האיראניות. עניין אותה במיוחד האופן בו הנשים האיראניות גילמו את השינוי הפוליטי מבחינה היסטורית. כך, נשת מציעה כי במידה מסוימת על ידי למידת האישה, ניתן לראות את המבנה והאידיאולוגיה של המדינה על תהפוכותיה. 
 
בעבודותיה שירין נשת בוחנת את המהפכות והשינויים שעברה החברה האיראנית על ידי בחינת הנשים האיראניות, בין אם לאור הרומן "נשים ללא גברים" שנכתב על ידי הסופרת האיראנית שהרנוש פרספור בשנות ה- 50, המהפכה האסלאמית ב- 1979 ועד לגל המחאות של התנועה הירוקה בקיץ 2009 ולנוכחות הנשים בו.    
 
מסיבות רבות הנאום שנשאה האמנית רלוונטי יותר מתמיד לישראל, תל אביב 2012- לצפיה בהרצאה לחצו כאן

 

תודה על לילה של טוב טעם ערבי בבית העיר

בערב יום שלישי ה- 28.2 התקיים בבית העיר ערב "טעם ערבי" –  המפגש האחרון בסדרת האירועים של תערוכת inSALLAM inSHALLOM בעריכת אייל שגיא ביזאוי וצוות האוצרות של בית העיר: רות גרון, רועי חפץ, עירית לנציאנו ראשון וימית שמעון.

לגלריית תמונות נוספות מהערב לחצו כאן

בערב דיברו, התקוטטו, צחקו ורקדו ביחד: אורנה בן דור, חברי ליין "אריסה", להקת אפרח יפו, אורטל בן דיין, כאמיל שאהין, ג'ורג' זעיד, יארה משעור, צפיה דגני, פטמה מחמיד וצמד ה"קריסטל בייבס" – חיים ויטלי כהן, סימה  גוטמן ורקדנית הבטן אלה גרינבויים.

 רצינו להודות לכל המשתתפים שלקחו חלק בערב ולחנויות שהשאילו לנו בגדים ואביזרים לתצוגת האופנה:

 בוטיק "אמור" בכיכר המדינה – על השמלות

 Take 6 Design ברחוב אלנבי – על השמלה

אורנה שאול מבוטיק VANITY ברחוב גאולה – על  הנעליים

למעצבי האופנה, כאמיל שאהין וג'ורג' זאיד  – על השמלות בעיצובם

לפטמה מחמיד שהשאילה לנו שמלות מן האוסף הפרטי שלה

לנטלי יצחקוב על הסטיילינג,

ולמעיין נטעלי סמולר על צילום הערב.

תודה לכל מי שבא והשתתף, להתראות בפתיחת התערוכה הבאה בבית העיר, פרטים בקרוב…