ארץ האמורי

Bi-national, Bi-sexual

רגע לפני הערב הראשון במיני סדרת המפגשים "מאחורי השיחים: רגעים מושכחים ופנטזיות מודחקות", פוסט מרתק מאת עפרי אילני,עורך הסדרה,  בו הוא מציע להקים מדינה בי-סקסואלית .

את הפוסט המלא ניתן לקרוא בבלוג "ארץ האמורי" .

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית... אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש…

אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?" …. זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות.

ציור של פול קדמוס. מתוך הבלוג "ארץ האמורי"

המשך…

מאחורי השיחים: ערב ראשון: "מהתשוקה למזרח ועד תשוקות מזרחיות"

מאחורי השיחים: רגעים מושכחים ופנטזיות מודחקות

ערב ראשון: "מהתשוקה למזרח ועד תשוקות מזרחיות"

יום שני,13 במאי בשעה 20:30

עורך, דובר ומנחה: ד"ר עפרי אילני – עיתונאי, חוקר ועורך שותף של הבלוג "ארץ האמורי"

בית העיר בשיתוף "ארץ האמורי" יצר 2 מפגשים מיוחדים לכבוד שבוע הגאווה והתערוכה "שירזי בבית העיר"  העוסקים במיניות וזהות מינית מכיוון שונה.

כיצד התייחסו לעצמם הומואים כאשר מין בין גברים היה מחוץ לחוק? כיצד נראו חייהן של טראנסיות בשנות החמישים של המאה שעברה? איזה סוג של שירים הומו אירוטיים חיברו משוררים אירופים שביקרו בפלשתינה בתקופת המנדט? אילו אמנים וכותבים להט"בים פעלו בארץ בעידן שבין דוד המלך לעברי לידר? ואיך כל זה נוגע לחיים שלנו היום?

TYP בכיכר הבימה בקמפיין לשבוע הגאווה 2012. צילום: זיו שדה

TYP בכיכר הבימה בקמפיין לשבוע הגאווה 2012. צילום: זיו שדה

צעירים וצעירות להט"בים שמגלים את נטייתם המינית בתקופה הנוכחית, בעיקר כאלה שחיים בתל אביב וסביבתה, יוצאים לעולם שבו קל יותר מבעבר להיות גיי. אבל הסובלנות כלפי לא-סטרייטים היא שברירית וקצרת ימים. מיני-סדרת הערבים "מאחורי השיחים: רגעים מושכחים ופנטזיות מודחקות" תעסוק ברגעים, דמויות וצדדים נשכחים בתולדות הלהט"ביות המקומית, ובקשר בינם לבין ההווה והעתיד של כולנו.

הערב הראשון, "מהתשוקה למזרח ועד תשוקות מזרחיות" יעסוק בקשר בין מיניות, מקומיות ומזרחיות. בשנים האחרונות, מדינת ישראל מתגאה בשגשוגה של קהילת הלהט"ב שלה, וביחס הסובלני של רשויות המדינה כלפיה. חייהם הנוחים של הומואים בתל אביב מוצגים כהוכחה להשתייכותה של ישראל למדינות המערב הליברליות. בכל רחבי העולם, היחס ללהט"בים נחשב לאחד הביטויים העיקריים להבדל בין עולם האיסלאם השמרני והחשוך לבין המערב הליברלי והנאור. גם בעולם הערבי יש המתארים את ההומוסקסואליות כתופעה מערבית.

וילהלם פון גלדן, "הנערים עם העור של הנמר"

אבל עד לפני כמה עשורים, הומוסקסואליות נחשבה דווקא לתופעה מזרחית. מומחים אירופים טענו שתשוקה לגברים היא מאפיין של המיניות האוריינטלית הפרועה, המושפעת מהאקלים החם במזרח התיכון. גם במדינת ישראל רבים קישרו בין הומוסקסואליות למגע עם ערבים. לא במקרה הכינוי להומו היה "נבלוסי", על שם העיר נבלוס (שכם). מתברר, אם כן, שהזיהוי בין הומוסקסואליות למערביות אינו מובן מאליו.ובינתיים, בשנים האחרונות נראה שהתרבות הלהט"בית המקומית עוברת "התמזרחות". ליינים של מוזיקה מזרחית נפתחים במועדוני הומואים; אקטיביסטיות קוויריות מזרחיות משמיעות את קולן; וגם בחברה הפלסטינית מוקמות התארגנויות להט"ביות. הלהט"בים נפרדים מאירופה ומגלים מחדש את המרחב המזרח תיכוני.

מתוך הקמפיין Tel Aviv Gay Vibe

בערב נדבר על דימוי "המיניות המזרחית", הרווי סטריאוטיפים ופנטזיות, מתקופת הקולוניאליזם הבריטי ועד תקופת התיירות הגאה. נשוחח על המשמעויות של קוויריות ערבית ומזרחית, ועל האופקים העתידיים של האוחצ'ה המזרחית.

הדוברים:

ראג'י בטחיש – סופר ופעיל קווירי

ד"ר יעל משעלי – חוקרת מגדר, מיניות ואתניות

דיג'יי יותם פאפו – ממייסדי הליין "אריסה"

ליאורה "אורסולה" לופיאן – עיתונאית תרבות ואשת חברה

שערוריה בלב העולם/ מהומה ברשת

מאז עלתה לכותרת פרשת גל ווילינץ וההודעה על הפסקת העסקתו בבית הספר בו לימד בעקבות חשיפת תלמידיו לעבודות הווידאו שלו, רגשה וסערה הרשת. לקראת המפגש הראשון  בסדרת המפגשים שערוריה בלב העולם- "ערב רב" בבית העיר קיבצנו מספר תגובות לפרשה ולסוגיות שעלו בדיון הציבורי.

אמן- מורה

צריך להבין שיש סתירה מובנית בין אופן ההתנהלות היסודי של אמן וזה של איש חינוך. אמן מחויב לשבירת גבולות ותבניות חשיבה, לערעור מוסכמות, לאתגור הקהל שלו… אי נוחות של קהל הצופים, גם חריפה, היא לא בעיה אלא עדות לאימפקט ..

איש חינוך הוא תפקיד מסוג אחר. תלמידים מגיעים לבית הספר לא מבחירה בדרך כלל, ולא כדי לחוות חוויה חד פעמית אלא כדי להיות חלק מתהליך ארוך ומורכב של למידה והתחנכות. זה תהליך שיש בו רגעים לא קלים לשני הצדדים – מורה כתלמיד – ולכן הוא דורש מידה אדירה של אמון הדדי. וכדי שיווצר אמון כזה, חייב המורה לקחת על עצמו תפקיד של שומר הגבולות.. האמן שנכנס לתפקיד המורה, אם כן, חייב להבין זאת, ולהשיל מעליו בהיכנסו לבית הספר את גלימת החירות האינסופית שבה התעטף רגע לפני שנכנס… הוא חייב לייצר גבולות להתנהלותו- שלו ולהבין ולקבל את גבולות המוסד שבתוכו הוא פועל. הגבולות האלה תלויים בשאלות כמו מי התלמידים שהוא מלמד, מה גילם ורקעם, ומהו עולם האמונות והדעות שהם מביאים מהבית.

(מתוך: משבר אמון, מאת: יולי חרומצ'נקו , ערב רב)

אי אפשר גם לרצות לזעזע וגם להזדעזע כשאנשים מזועזעים, וצריך להבין שיש הבדל בין יחסי צופה-יצירה ליחסי מורה ותלמיד. יש גם הבדל בין חינוך פלורליסטי למהלומת פטיש והצדקתה בשם חופש הביטוי, ובשביל להבחין בין השניים צריך להפריד בין פעולה אמנותית לפעולה של מורה

(מתוך: בחינת בגרות, מאת: יונתן אמיר, ערב רב )

רשת 

בעולם של אינטרנט, גלובליזציה, פייסבוק וכו', מערכת החינוך צריכה ללמוד להתמודד עם העובדה שהמורה אינו רק האיש שהתלמידים פוגשים בשיעור, ושלנוכחות הרשת שלו יש משקל גדול בעיצוב דמותו גם בכיתה. הדבר נכון תמיד, ובמיוחד במקרים בהם מדובר ביוצר אמנות שמטבעה מנסה למתוח גבולות ולהפתיע. התפוררות המחיצות בין האישי, המקצועי והתעסוקתי היא משהו שגם בית הספר וגם האמן צריכים לקחת בחשבון, ומכיוון שהעבודות זמינות ברשת, ווליניץ יכל להניח שתלמידיו יגיעו אליהן במוקדם או במאוחר.

(מתוך: בחינת בגרות, מאת: יונתן אמיר, ערב רב )

אי אפשר להעלים כל סימן למין מהעולם בגלל שילדים עלולים לראות את זה בנסיבות כאלה ואחרות. יש הבדל מהותי בין התעללות מינית בילדים, או חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט, כמו מה שקרה במקרה הזה. לא כל מי שעשה משהו מיני וילדים הצליחו לראות את זה הופך למתעלל או מקרבן. יש הבדל בין הגנה על ילדים לבין פאניקה מוסרית.

(מתוך: ההורים נגד הדובים: שיחה על מקרה גל ווליניץ, אורי גנני ועפרי אילני, ארץ האמורי) 

כל עוד האתיקה של ההתנהלות ברשת איננה מעוגנת ומוגבלת על ידי חוק… באותה מידה שניתן להאשים את וולניץ בחשיפת הילדים לתכנים מיניים, ניתן להאשים את הורי הילדים, למשל, שלא הגבילו את הגישה של ילדיהם לאתרים האמורים…  הציפייה מווליניץ להפעיל כלפי עצמו צנזורה שהחוק לא דורש ממנו היא באחריות בית הספר, אם בכלל.

(מתוך: אמאל'ה, מין!, מאת: ליאור ווטרמן, ערב ערב)

גל ווליניץ

 

המשך…