בותינה אבו מילחם

דיזנגוף פינת אבו מלחם

בותינה אבו מלחם, אמנית מהכפר עררה, מציגה בבית העיר את סדרת העבודות "המחט ניצחה את התופר", בה היא מציגה בגדים מטופלים ברקמה, סיכות ושעווה. אבו מלחם משלבת בעבודותיה פרקטיקות ומוטיבים שונים: מחטים וסיכות אותן היא נועצת על גבי הבד, רקמה פלסטינית כפרית, פתגמים ומשלים אסלאמיים, כשבסוף תהליך היצירה היא טובלת את הבגד בשעווה חמה. השעווה המתקררת, מתקשה ומקבעת את הבגד. באופן זה, מציגה אבו מלחם בגדים המאבדים את הפונקציונאליות שלהם נוכח הפעולה האמנותית.

הפעולה החותמת את תהליך היצירה רבת משמעות, שכן בטבילת הבגדים בשעווה מאגדת אבו מלחם את המוטיבים ומשמרת אותם יחדיו. במובן זה, עבודותיה עוסקות בנושא השימור. לאור זה, הבחירה בשעווה מעניינת שכן מחד השעווה מקבעת ומשמרת, ומאידך היא עלולה להישבר, להתפורר ובאפשרותה להימס עם שינויי הטמפרטורה. מכאן, אני מציעה לראות בעבודות כמבטאות תפיסה מורכבת של מעשה השימור המצביעה על הצורך ואף הרצון לשמר פרטים וסמלים מהעבר, ועם זאת מכירה במימדים הזמניים שבשימור.

ביטויי מרכזי בעיסוק בסוגיית השימור בעבודות הוא בשימוש ובשימור הרקמה הפלסטינית. אבו מלחם מספרת שהיא יוצרת מתוך הכפר והסביבה הקרובה לה, וכי לרקמה הכפרית הנעלמת ואוזלת מקום חשוב בתרבות הפלסטינית. בנוסף, בעבודות מצוטטים פתגמים מוכרים מהמסורת הערבית המצביעים גם הם על הקשר למסורת וחשיבותה בכינון הזהות. כך, לצד המשפט "סבתא מייפה את עיניה ברקמה כאילו שמושכת צבע כחול על עיניה", מצוטט הפתגם "מי שאין לו שורשים ימות מצער"- משפט המבטא את הצורך בשורשים ובמסורת, ובו בעת מזהיר ממה שעלול לקרות למי שאיבד את הזיקה לשורשיו.

 

בין הפתגמים שאבו מלחם מצטטת מופיע הפתגם "הצדק כמו פקק, אינו טובע". משפט זה מטעין את העבודות באופן נוסף ומתכתב עם מוטיב המחטים והסיכות המצביעות על מימד הכאב והסבל לא רק באובדן הרקמה והתרבות הכפרית מסורתית, אלא גם באובדן האדמה והבית. עם זאת, לצד הפציעה והכאב המחט היא גם זו שתופרת, מחברת ואולי אף מסמנת את האפשרות לאיחויי ולהחלמה הפוטנציאלית. ובכל זאת, אבו מלחם אינה משמרת רק את הגאווה והיפה שבמסורת, אלא גם את השבר, הקרע והכאב.

הצבת העבודות, בבית העיר, בסמוך ללשכת ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, שעברה שימור ושיחזור, יוצרת מפגש מעניין. הן הלשכה והן העבודות עוסקות בשימור ובזיכרון של מורשת ומסורת – כל אחת בדרכה היא. הלשכה, על ידי שימור ושיחזור, ממסדית, בעלת אופי ייצוגי- לאומי-קולקטיבי, מבטאת את גאון תחיית התרבות העברית, עירוניות ומודרניות. לצידה, עבודות האמנות בעלות אופי אישי יותר, אולי אף נשי, משמרות את הרקמה והמסורת הפלסטינית הכפרית בגאווה אך עם זאת מביעות כאב על היעלמותה.

עם הקיפאון, הקיבוע ועצירת הזמן בלשכה או במפגש עם העבודות, מתבקשת גם ההשהיה של הדעות והאמונות שלנו. ראשית, אנו פוגשים בצורך ובניסיון לשימור בקרב בת העם הפלסטיני. צורך זה מקבל מענה באופן שונה מהמוכר לנו מאופני השימור בתל אביב ובערים הישראליות היהודיות. כאמור, אבו מלחם מבטאת את הזמניות והשבריריות שבשימור עצמו. נקודה זו אינה קשורה רק למדיום האמנותי אלא גם למוגבלות והעדר גישה למשאבים לשימור בקרב אוכלוסיות מסוימות. במובן זה, יש פער ניכר בין מפעלי השימור הממסדיים-ממשלתיים, המשרתים את מפעל יצירת הזיכרון המשותף הישראלי-יהודי, לבין מפעלי שימור מקומיים פלסטיניים דוגמת זה של אבו מלחם.

המפגש בין העבודות של אבו מלחם והלשכה, מזמין את המבקר לחשוב מחדש על תפיסות ופרקטיקות של שימור. מדוע ולמי חשוב לשמר ולשחזר את לשכת דיזנגוף? מה הערך בשימור שולחן העבודה של ראש העיר, בכובע הקש שלו, במפת הפרצלציה מ- 1923? ולצד זאת, מדוע בחרה בותינה אבו מלחם לשמר את הרקמה הפלסטינית, המחטים והכאב ולייצר תפיסת שימור זמנית?

כאנשים המסתובבים בעיר וצורכים את תרבות השימור והשחזור עלינו להיות מודעים לסוגיות אלה, לתהות האם יש ערך לכל מפעלי השימור שמסביבנו, להיות רגישים ומספיק כנים בכדי לשאול את עצמנו מה כל פעולת שימור מבטאת ומה היא מסתירה?

בותינה אבו מילחם

 

בותינה אבו מילחם, מתוך "המחט ניצחה את התופר", 2002-2010

 
בותינה  אבו מלחם (נולדה ב 1961. ערערה, ישראל) מלמדת אמנות לילדים צעירים בכפר בו נולדה ושבו היא ממשיכה לחיות ולעבוד. היא השתתפה בתערוכות ברחבי ישראל ובחו"ל.

עבודתיה של בותינה אבו מלחם " המחט ניצחה את התופר", אשר מוצגת בבית העיר, לוקחת רקמה פלסטינית ומעבירה אותה לעולם של אמנות מודרנית. חוטים צבעוניים מסמנים קווים לרוחב בדים ארוגים, כקווי הגבול שעל מפה, מחוברים אל הבד בעזרת סיכות מזדקרות. כל זה נטבל בשעווה אשר אוטמת את החומרים השבריריים והופכת את הפונקציונאלי לחפץ של אמנות.