ימית שמעון

ללכת לעבודה עם פיג'מה

פוסט לקראת חודש ספטמבר – חודש האופנה הבא עלינו לטובה.

מי מאיתנו לא חווה את רגע ההשכמה ליום עבודה שגרתי שלווה בתחושה של רצון עז להישאר בפיג'מה בבית. קולקצית אביב קיץ 2014 של מעצב האופנה הפיני דניאל פאלילו מתייחסת לרגע זה ולדומים לו, משתעשעת עד כדי מימוש ונותנת לגיטימציה לרעיון הבטלה ולימי עבודה קצרים. בקולקציה "אני נגד העולם" פאלילו קורא לבטלנים לצאת לעבודה לבושים בפיג'מות שלהם ולעשות בעצם את מה שהם אוהבים לעשות.

 בפראפראזה לאמירה הסוציאליסטית הידועה "פועלי כל העולם התאחדו", פאלילו מייצר  את האמירה "בטלני כל העולם התאחדו!". בשונה מרוח הפועלים והמחוייבות האידיאולוגית הסוציאליסטית, פאלילו אינו מתחייב לשום אידיאולוגיה או רעיון על, ולדבריו הוא עיצב את הקולקציה בהשראת תת תרבות ה Slacker (הבטלנים) שהתפתחה בשנות ה- 90 בארצות הברית בקרב צעירים שאופיינו באדישות, בהתחמקות מעבודה ומאמץ ובחוסר תכלית.

בקולקציה , פאלילו יצר סידרה של בגדים שמשלבים דימויים פופיים כגון: עב"מים, סמל פיס, סמל היין והיאנג, מסיכת אנונמיוס והסיפרה 13. את מרבית ההדפסים שהוא השתמש בהם ניתן לזהות עם הדפסי פיג'מה וחלק ניכר מהקולקציה מלווה בכיתובים כגון: work sucks , have a good day , I hate my job ו slackers. אחד הקווים המעניינים שפיתח פאלילו הוא קו חליפות אובר סייז בהדפס של פיג'מה המייצר אמירה הומוריסטית אך גם חזקה. ראויה לציון היא שמלת חליפה בצבע כחול, סמי פועלים, המזכירה שמלות טוויד אנגליות מחד ומצד שני זורקת אותנו לעולם ותרבות הגראנג' של שנות ה- 90.  לצד זאת, יש לציין כי מרבית הבגדים מעוצבים מבד הטי שפאלילו מרבה להשתמש בו ומעניק תחושה של נוחות לצד חוסר רשמיות.

בהמלצתו של דניאל פאלילו הסרט suburbia

 המשך…

"מפגש באינסוף" המקרה של אנסמבל הרצליה- היסטוריה לא כל כך רחוקה

לקראת המפגש  "משטר אמנות"- מפגש שני בסדרה "ערב רב בבית העיר", יום שלישי, 9 באפריל בשעה 20:30

"מפגש באינסוף" הוא מופע תיאטרוני שהגה דורון תבורי והוצג בתיאטרון הרצליה בשנת  2011. במופע התוודע הקהל למפגש דמיוני, שהיה יכול להתקיים, בין הסופר והאינטלקטואל קלאוס מאן ובין השחקן, הבמאי ומנהל התיאטרון גוסטב גרונדגנס על רקע השנים של טרום מלחמת העולם השנייה ואחריה.

המפגש המדומיין בין שני הגיבורים הגרמניים מבוסס על עבודת תחקיר מקיפה על שתי הדמויות והתקופה בה הן חיו. הדמויות נבדלות זו מזו הן באופיין והן בבחירותיהן. קלאוס מאן מייצג את איש הרוח, האינטלקטואל, שבחר לעזוב את מולדתו ולצאת לגלות. לעומתו, גרונדגנס, השחקן, שבחר להישאר בגרמניה הנאצית, הפך בן חסותו של הרמן גרינג והתקדם לתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון הממלכתי בברלין.

"מפגש באינסוף" נוצר בעקבות  מפיסטו, רומן על קריירה ברייך השלישי, שכתב מאן ב- 1936 בגלותו באמסטרדם. הרומן מתכתב עם דמותו של גוסטב גרונדגנס לאור הדילמות המוסריות שהציבה התקופה בפני אזרחי גרמניה ואמניה. הרומן מספר את סיפורו של אמן גדול, שחקן ובמאי, שבעבור קריירה מוכר את נשמתו לשטן, לשלטון בארצו, למשטר הנאצי. ואכן, סוגיה מרכזית שמלווה את המופע היא שאלת היחס שבין האמנות והפוליטיקה.

"מפגש באינסוף" כפרויקט תיאטרוני עוסק בשאלות החורגות מהמציאות הקונקרטית שבה חיו מאן וגרונדגנס ומייצר הזדמנות לחשוב על היחס בין האמנות והפוליטיקה המופיע בדמות שאלת היחס בין התיאטרון לסיטואציה החברתית והפוליטית בה הוא פועל; תפקידו של האינטלקטואל בעת משבר ואופני התמודדותו עם מציאות זו; אפשרות הביקורת ומיקומו של המבקר כפנימי או חיצוני לחברה ועד עיסוק בסוגיית הגלות ככלי ביקורתי.

מאן וגרונדגנס חורגים מעבר לקיום האישי שלהם והמופע מבקש מהקהל למקם את עצמו ביחס לבחירות ולפעולות שנעשו. במקרה של "מפגש באינסוף" לרקע ההיסטורי תפקיד משמעותי. אף שהמילה "שואה" לא מוזכרת, הצופה אינו יכול לנתק את עצמו מהשואה, או במילותיו של  תבורי "אני מניח שהקהל שיבוא לראות את ההצגה ייכנס לאולם עם ששת המיליונים".

בספרו תיאוריה של האוונגרד מציין פיטר בירגר כי הפרויקט של תנועות האוונגרד ההיסטוריות הוגדר כהרס ממסד האמנות המנותק מחיי המעשה- הם החיים הפוליטיים. חשיבות הפרויקט לתפיסתו, אינה בכך שממסד האמנות בחברה הבורגנית יפורק ושבכך תימסר האמנות ישירות לחיי המעשה, אלא בחשיפת חשיבותו של ממסד האמנות עבור ההשפעה החברתית הממשית של היצירות הפרטניות.

המשך…

הבוז, שירזי וה- VOICE

פוסט מיוחד לערב הבוז הגדול של קפה גיברלטר בבית העיר

הצגת התערוכה "חותמת לילה- שירזי בבית העיר" זוכה לתגובות מגוונות הנעות בין התפעלות והערכה ועד לתגובות חשדניות. השניות, מתייחסות בחשדנות ובזלזול על פשר הצגתו של איש חיי הלילה ואמרגן המסיבות בחלל המוזיאון ומלוות באמירות כגון: "שירזי במוזיאון? מה הקשר? הוא לא עושה מסיבות?", "מי שרוצה לראות את שירזי שילך למסיבות שלו. תשאירו את הגלריות לאמנות ותרבות ". תגובות אלה, מעבר לכך שמתייחסות בזלזול כלפי פועלו של שירזי, מביעות זלזול בחיי הלילה -מקום שטחי- המנוגד בהכרח לעולם התרבות והאמנות שפוקדי המוזיאונים- "אנשי התרבות"- מצפים לראות  בחללי הגלריות.

בתוכנית The Voice  האחרונה (עונה 2, פרק 20)  לאחר ביצוע השיר "אנה" על ידי דנה צלח, ביקר אביב גפן את הביצוע והעיבוד לשיר בטענה כי העיבוד היה "מסיבת טראנס באומן" והוסיף "מסיבת טראנס משעממת". בדברים אלה חרג גפן מביקורת עניינית לגבי הביצוע והביע סלידה וזלזול כלפי תרבות ומוסיקת הטראנס בעודו משתמש בה כסמן לתרבות נחותה ולא איכותית. ביקורת זו הייתה חלק מהקו המנחה של גפן בתוכנית. גפן, המדבר בשם התרבות והיצירה האמנותית, הביע זלזול כלפי כל מי שלא עמד בסטנדרטים של היצירה האמנותית לשיטתו. בשימוש שעשה ב"מסיבות הטראנס" ובעליה לרגל לאומן (לקבר רבי נחמן מברסלב) הביע זלזול ובוז כלפי תופעות ותרבויות החורגות מהמיינסטרים התרבותי והאמנותי שהוא, גפן "המורד" לכאורה, יוצא נגדו  – אותו מיינסטרים המייצג את ההגמוניה הישראלית החילונית והאשכנזית.

בהמשך לכך, בתגובה לביצוע השיר "מקסיקו"  על ידי לינה מחול, אמר האמן והיוצר "היום, אמן וזמר, זמר לא יכול להחזיק בלי שירים מקוריים. בעיני, העולם שייך למי שכותב שירים ויוצר. פחות למבצעים". בהמשך לכך פנה ללינה ולשאר המתמודדים בתוכנית "אני רוצה לסמוך עלייך ועל הרבה אנשים פה שיכתבו שירים מקוריים כי זה מקוריות. חשוב בעולם". אז מה המשמעות של אמירה זו מלבד עידוד יצירה מקורית על ידי מוסיקאים צעירים? בדברים אלה הציג גפן את הגדרתו למי הוא אמן ויוצר ראוי ומי אינו ראוי. את אמירה זו לא ניתן להפריד מההקשר בו היא נאמרה, במציאות הישראלית בת זמננו בה הז'אנר המזרחי המאופיין בעיקר על ידי זמרים מזרחיים מבצעים, נחשב לזרם המוביל והפופולארי. במובן זה, אמירתו של גפן מבטלת במידה רבה את מעמדם של זמרות וזמרים מזרחיים כאמנים "ראויים".

 

המשך…

מקלפים את השכבות

אחד הרגעים היפים והמעניינים של הבית הוא התקופה שבין חילופי תערוכות. תערוכה יורדת. תערוכה עולה. ומה קורה בין לבין? הבית משנה את פניו, פושט את בגדיו ומתכונן.

בימים אלה, בית העיר מתכונן לתערוכה החדשה "רגע בודד במעגל"  של  בית האופנה הלונדוני Boudicca. הטפטים שכיסו את קירות הגלריה, התצלומים, עבודות הוידאו, המייצגים, בובות המניקן ובגדי המעצבים שהוצגו בתערוכה BorderLine – הוסרו. הבית פשט את בגדיו.

 לפני שדלתות הבית נפתחות לתערוכה החדשה, מתרחש במוזיאון משהו שמעורר מחשבות על מצבי הביניים שבין התערוכות, ומעלה את השאלה האם המצב הנוכחי של הבית לא פחות מעניין מהתערוכות המוצגות בו ? הקירות המקולפים חושפים את השכבות השונות של תערוכות העבר המתערבבות זו עם זו:  דן רייזינגר לצד ויין הורס וקסטלבז'ק. משהו מעניין נוצר.

המשך…

עניין של מרווח – מפגש עם נילי ברויאר

ראיון לקראת הערב "ייצוגים של גוף"

נילי ברויאר, אמנית, חוקרת תרבות ומחלוצות תחום ה "disability studies"  (לימודי מוגבלות) בארץ. אנחנו נפגשות לשיחה לקראת השתתפותה באירוע "ייצוגים של גוף" בבית העיר. ברויאר תתארח בערב שערכו עמרי הרצוג ויובל סער ותדבר על "הגוף הלא תקני". בפעילותה בתחום האמנות והמחקר מערבת ברויאר את האוטוביוגרפיה שלה כאישה נמוכת קומה. בהמשך לתהליך ההתוודעות לעבודות האמנות שלה ובקריאת המאמרים שכתבה, המפגש מציב בפני את הצורך להתעמת עם עצמי.

עבודת המחקר של ברויאר מתקיימת בתחום האוטו-אתנוגרפיה , בו היא קושרת את חוויתה וסיפורה האישי לזה התרבותי וממקמת את עצמה בתוך החברתי – החוויות והתחושות האישיות שלה בתוך סיטואציות משתנות הן מרכזיות בכתיבתה. מכאן, שהיה לי ברור שהשיחה איתה לא יכולה להיות בעלת אופי של שיחה עם חוקרת שתחלוק מידיעותיה. נקודה זו הופכת מורכבת יותר עבורי לאור כך שבאחד המאמרים כותבת ברויאר על חווית האינקוויזיציה- החקירות והצורך לספק תשובות והצדקות- שהיא עוברת במפגש של אנשים איתה ועם הנכות שלה. אני לא מעוניינת לשחזר את החוויה הזאת.

ההתמודדות השנייה שהמפגש והראיון מאלצים אותי להתמודד עימה היא לאור מיקום המפגש במרכז היום של אלין בית נועם שחבריו רובם חולי סי פי בכיסאות גלגלים. בין המושגים שבוריאר עוסקת בהם מופיעים "הכסא" ו"המבט" כמושגים מרכזיים. הימצאותי במרכז היום לא מאפשרת לי להתחמק מהמקומות שהמושגים הללו פוגשים אותי וזורקת אותי הישר לעולם בו הם חיים ופועלים אצלי. כיצד אני מביטה באנשים בכיסאות הגלגלים? כיצד הם חושבים שאני רואה אותם? האם הם חשים במבוכה שלי?

ואולי מתוך החוויה הזאת בחרתי להתחיל את הראיון עם ברויאר בהתייחסותה למבט.

המבט הוא משהו שמאוד משמעותי מבחינתי בחוויה האישית ובהבנה שהחברה היא הגורם שמעצב את  השונות –  מסמן אותו כשונות, מגדיר אותו, דורש סביבו הצדקות. הרבה פעמים בהרצאות אני מנסה להסביר דרך תגובות של ילדים אלי כמה זה עניין חברתי ולא רק ביולוגי, פרטי שאדם נולד עם שונות זו או אחרת, שלא נאמר בעיה זו או אחרת.

אני זוכרת שבתור ילדה בגן, מישהו שאל אותי:" למה אני קטנה?" ולא הבנתי מה רוצים ממני. היום אני יכולה להגיד. כולנו ילדים. כולנו קטנים. אני זוכרת שזה הימם אותי. לא היתה לי זהות של קטנה. לא תיווכתי את עצמי דרך המושג הזה בכלל. הייתי הבת הכי קטנה בבית, אבל לא במובן הפיזי אלא במובן של הגיל. בתור ילדה שגדלה השאלה הזאת המשיכה לחדור. ילדים רבים שאלו אותי אותה עד שהבנתי שיש אצלי משהו לא בסדר. יש אצלי משהו שנחשב קטן. שאני קטנה, שזה שונה ולא לגיטימי.

המקום של המבט והשאלות שהתלוו אליו, שאלות שלפעמים הופנו אלי ולפעמים אל אנשים שאיתי, מאוד מרכזי. החוויה שאני הולכת ואנשים מסתכלים עלי כשלצידי אנשים קרובים שרואים את זה היא הרבה יותר מורכבת  עבורי מהתמודדות עם המבטים כשאני לבד.כך לדוגמא הרגשתי סוג של בושה או פחד שאמא רואה איך בחברה מתייחסים אלי. לא רציתי שהיא תראה את זה. כל הסוגיה של מבט זה לא באמת רק שילד מסתכל עליי עכשיו, אלא גם מי רואה את זה ואיך הוא חווה את זה. ואיך אני, דרך העיניים שלי, מנסה לראות דרך העיניים שלו, איך הוא עכשיו חווה אותי.

ובאיזה שלב התחלת לפתח את התודעה שאת קטנה? או שזה עוד לא מעובד ברמה תודעתית, אלא יותר ברמה תחושתית?

 קודם כל זו עדיין חוויה תחושתית. זה אף פעם לא מתחיל לעבור רק למקום תודעתי אינטלקטואלי. זו חוויה גופנית. להבין שמסתכלים עלי, שאני מאבדת לפעמים שליטה על הסיטואציה. חוויה של גוף. חוויה של ניסיון לשמור על פאסון,לפעמים לברוח מזה,להתעמת עם זה להחזיר מבט יותר נוקשה שכאילו אומר תפסיק להסתכל.

אחד הדברים שעניינו אותי הוא  אם  ומתי  את  מנסה להשתמש במבט ככלי  לאור זה שאת יודעת שהוא מכונן, שיש לו הרבה כוח?

בגלל שהסיטואציה לרוב היא מול ילדים זה מורכב יותר. אני יכולה לכעוס על המבט כי לא מתאים לי שיסתכלו עלי עכשיו. כי אין לי כוח להתייחס לזה, או שההתייחסות שלהם היא הרבה פעמים אלימה ולא נעימה לי. אני יכולה להחזיר מבט שהוא יותר כועס. עם זאת, לא תמיד איכפת להם. הם סקרנים ורוצים לדעת. הם לא מנסים להוריד מבט אם החזרתי להם מבט כועס. זו מין דינאמיקה שאני לא מרגישה בה כוח. למרות שמצד אחד הם ילדים ויש לי כוח מובנה עליהם, אבל מצד שני הם לא נענים לקודים שמבוגרים כן יענו להם מהר מאוד. מבוגרים לא ינעצו מבט אם אני מחזירה מבט. גם זו בעיה. הם יסיתו מבט לפעמים מהר מידי מה שיוצר גם סוג של מחסום בתקשורת ומחזיר את תחושת הבושה של " מה הם רואים שהם לא רוצים שאני אדע?"

הדינאמיקה של המבטים היא מאוד מורכבת ואין לה פיתרון פשוט. השאיפה שלי היא שזה יוביל למקום תקשורתי יותר. עם זאת, אני יודעת שגם אני וגם האחרים לא תמיד בנויים לזה.

 כולנו נתונים למבטים. אני תוהה איך את מתמודדת עם המקום שבין הגוף הפרטי והגוף הציבורי. האם וכיצד את מפנימה שאת לא רק ציבורית ברגע מסוים, שהגוף הזה הוא שלך?  

 אחד המושגים שאני עובדת איתם וחושבת עליהם זה מושג הבעלות. זה מושג שברגע שמדברים על נכות הוא מאוד מוטל בספק. בעלות על הגוף, קניין. המושג של בעלות דורש סימני שאלה. בעיני זה שיח שהוא יותר ליברלי ולאו דווקא נותן לי את המענה שאני צריכה. אני לא חושבת שאי יכולה לדבר במושגים של שליטה על הסיטואציה, או שליטה על הגוף.

 בשלב זה בשיחה נילי מעלה את חווית הכאב ככזו שמנהלת דיאלוג עם תפיסת הבעלות בהקשר הגופני. לתפיסתה, חווית הכאב מאפשרת לפתח יחסים דיאלוגים עם הגוף ולא רק לראותו כיחידה סגורה. 

הכאב מאפשר לנסות ולראות איך יוצרים שיחה שהיא לא "השתלטות על". מצד אחד, לא  השתלטות של הכאב עלי כסובייקט לאור הכוח שלו לנטרל את הפעילות ולא לאפשר פנאי לדברים אחרים. ומצד שני,קיימת חוסר ההצלחה שלי להשתלט על הכאב ולשלוט בו. מהמקום הזה יש מצבים שאני אעשה מניפולציות עם כדורים כדי לשלוט או לעמם את הכאב, ויש מקומות שבהם אבחר לנסות לחוות אותו. בכל מקרה, שליטה היא לא המפתח ובעלות הוא גם לא המפתח עבורי לראות כיצד אני יוצרת חוויה של בעלות על גופי כגוף פרטי. הגוף הזה כבר תווך לי, והפנמתי את הגוף המתווך הזה מהרבה בחינות.

במובן הזה, העיסוק שלי בנכות יוצר סוג של "משחק אלטרנטיבות". אם החברה מרגילה אותי לחשוב במושגים של עצמאות, בעלות, שליטה ורציונאליות, אז המפגש של המושגים הללו עם החוויה הגופנית שלי יוצר סוג של התנגשות, שגורמת לי לחשוב שהדברים לא מחויבים להתקבל באופן הזה. יש פה חוויה שדורשת ממני להיות אחרת וזה לא בהכרח רע. מהמקום הזה הניסיון שלי הוא לראות מה מסתתר בתוך האלטרנטיבה ואם יכולה להיות לכך השפעה רחבה יותר. לתפיסתי, יש פה אלטרנטיבה תרבותית- ערכית שעליה אנחנו יכולים לכונן מבנים חברתיים אחרים.

עד כמה לדעתך יש מקום למצב הזה שנולדת וש"הושלכת" לתוכו, בפיתוח של תפיסה דיאלוגית לגבי החיים בכלל?

 זה לא דטרמיניסטי. האקדמיה היא בעיני מקום מרכזי בפיתוח חשיבה אחרת על חוויות יום יומיות, על הצבת המראה לחברה. גם שם  חוויתי סוג של שוק שהבנתי שאני יכולה להתחיל לחשוב את עצמי במושגים תיאורטיים: מושגים פמיניסטיים, סוציולוגים, אנתרופולוגים. מהבחינה הזאת הייתי בהלם:"מה אלה דברים שאפשר לחקור אותם?". באוניברסיטה נכנסתי לתהליך והתחלתי להתפתח בו. לראות כיצד ביום יום אני חווה משהו שגורם לי להרגיש ואפילו מערער אותי ברמה האישית, ומתוך זה לנסות ולתת לו סוג של המשגה (יצירת מושג), או אפילו להתעמת עם המצב ולהתחיל ליצור את ההמשגה האלטרנטיבית הדיאלוגית.

 למה ההמשגה חשובה לך והיכן היא עומדת ביחס לכאב בתור חוויה מופשטת, לא מדוברת, משתנה ושאולי מתוקף זה יש בה גם חירות?

החירות זה מושג טעון כך שאני לא יודעת עם אשתמש בו. ההמשגה היא במידה רבה קיימת כל הזמן כך שההמשגה שלי לא באה מתוך ריק, אלא מתוך רצון להתעמת עם המשגה אחרת שיוצרת לי את הבעיה. בלימודי מוגבלות בכלל קיים צורך מאוד חזק בהמשגה מתוך הרצון להתעמת עם ההמשגה ההגמונית המקובלת ששמה קושי רב לאנשים.  המשגה לפיה האדם הנכה מוגדר כלא בסדר, במצב פתולוגי, שצריך לתקן אותך, שאתה נחות יותר, שמרחמים עליך, עד שאתה מתחיל להתבייש בעצמך. עם כל המטען הזה ברגע שהאדם הנכה מנסה ליצור המשגה אחרת, הוא יוצר עוד אפשריות עבור עצמו, ובתקווה גם לאחרים, לראות את עצמם, לראות אותו ולראות את המבנה החברתי.

הכאב הוא חלק מההמשגה החברתית הקיימת. אני הפנמתי את זה שכאב זה דבר רע ושצריך להימנע ממנו. אני עושה הרבה פעולות ביום יום  שלי כדי להקטין את האופציה שכאב יגיע. הכאב צבוע לי תרבותית כדבר רע. ואז אני מתחילה לשאול: האם זה ההכרח? האם כאב זה בהכרח הדבר הרע הזה שפוגע לי באיכות חיים, בהתנהלות היומיומיות ושאני צריכה רק להימנע ממנו? ועדיין, לא קל לי גם להגיד את ההפך- שהכאב הוא חירות או חוויה שהיא מעניינת. בתוך הכאב אני מרגישה הרבה מאבק, תסכול, עומס רגשי וגופני.

עם זאת, מתוך ההמשגה שכבר יצרתי ומתוך הזדמנויות שניקרו לי בדרך אני מנסה לראות מה כן יש בכאב. כך לדוגמא, באחד הטיפולים עשיתי המדריכה הנחתה אותי להתחיל להקשיב לגוף ולזהות איפה כואב לי. זו הייתה חוויה מכוננת עבורי להתחיל ולראות מה זה בכלל הכאב. פתאום היתה לי הזדמנות לא להתנגד לכאב אלא לחוות אותו. לזהות אותו ולנסות להבין מהו.שם התחלתי להרגיש איך הכאב משתנה לי. משנה צורה. משנה מיקומים. הופתעתי מאוד לראות כיצד משהו שאני כל הזמן אומרת שיש לי אותו נחווה לי אחרת.

ואז מתוך החוויה האחרת אני מתחילה לחשוב ולנסות להעניק את המושגים האינטלקטואלים האקדמאיים, ולומר: יש פה שדה שלם שאני מתעלמת ממנו רוב הזמן, ושאחרים מתעלמים ממנו. רופאים לא יודעים לדבר כאב. אין להם גישה אליו והוא הופך לסרח עודף. הכאב שלך הוא סימפטום, כשאצלי הכאב הוא המהות. כך שבאמצעות הטיפול נכנסתי למרחב שלא הומשג לי ושיצר  עבורי, באמצעות הגוף עצמו, ההזדמנות לנסות ולמצוא  דרך מילוט מהדה-לגיטימציה של חווית הכאב שלי.

אז חווית הכאב היא לא לגמרי מקום של חירות. אבל זה כן מקום שבו אני מרגישה פוטנציאל למשהו אלטרנטיבי שיכול ליצור לי המשגות חדשות שהן לא המקובלות.

אני תוהה אם העיסוק והניסיון ליצירת אלטרנטיבה מהווה איזשהו רצון לספק משהו? יש לך  איזושהי שאיפה להגיע לאן שהוא או לענות על איזושהי שאלה?  או במילים אחרות, מה מניע אותך?

זאת שאלה מאוד מורכבת. הנטייה הראשונה שלי היא להגיד שיש לי רצון לשאול עוד שאלות. אני לא יודעת אם תהיה לי תשובה אבל יש לי מעין תשובות מינוריות שחלקן נשארות בעולם האקדמי יותר של ההמשגה ושל היכולת שלה לשנות לנו את ההסתכלות על העולם . במובן הזה אני אוהבת את השימוש במינוריות בגלל שהיא לא מחייבת ומכילה השתנות.

ולצד זה, יש את המרחב האקטיביסטי שאני כן ולא קופצת לתוכו.במובן הזה אמנות יכולה להיות מהלך שהוא לגמרי אקטיביסטי, כמו עוד פעילויות שאני עושה בין אם זה לארגן אירועים או לפתח תודעה חדשה סביב המוגבלות. אז כן יש לי את התחנות האלה. אבל אני לא יודעת אם הן היעד, הן איזשהו חלק מהדרך.  בנוסף, יש את המימד של ההון האישי. הנישה של המוגבלות נותנת לי פידבקים חיוביים באקדמיה ותחום העבודה שלי הוא סביב החשיבה הביקורתית על מוגבלות. כך שזה לא רק מקום  נורא להיות בו, אלא גם מאוד מפרה.

ואם אנחנו כבר במרכז היום והתייחסת למרחב האקטיביסטי אולי תספרי קצת מה את עושה באלין בית נועם.

אנחנו נמצאות בלב הפעילות של עמותת אלין בית נועם במרכז היום בו חברים 72 חניכים בוגרים, רובם חולי סי פי ונמצאים במקומות שונים על הרצף של מוגבלות שכלית כשכמעט כולם בכיסאות גלגלים. לצד ובתוך פעילות זו, פועל מכון אלין בית נועם ללימודי מוגבלות, שאני שותפה להקמתו יחד עם מנכ"ל העמותה איקי בר חיים וד"ר פנינה שטינברג. המכון פועל בתחום ההכשרה והמחקר של לימודי המוגבלות ועוסק בפיתוח ובהפצת התחום בארץ על ידי מחקר ופרסומים מתוך הקשר שהוא ישראלי- מקומי. הניסיון המאפיין את המכון,והעמותה בכלל, הוא לחשוב איך עובדים עם היש בעוד שהשיח הרפואי מתייחס לבעיה לרוב לאור מה שחסר ולפי זה  גם מגדיר את הבן אדם.

המכון הוא אחד מהחזונות של איקי, כשהמפגש שלו עם המודל החברתי המבחין בין לקות ומוגבלות היה מאוד משמעותי בגיבוש החזון ויישומו. למעשה, המודל החברתי מבצע מהלך דומה למה שעשה השיח הפמיניסטי עם ההבחנה בין מין ומגדר. כך במודל החברתי הניסיון הוא להבחין בין לקות-  גוף בו נולדנו ושעליו כביכול אין לנו השפעה, לבין מוגבלות שהיא תוצר של החברה שמייצרת פרשנויות, סטיגמות, דעות קדומות ומחסומים. האמירה שנוצרת מתוך ההבחנה הזאת היא "אל תנסו לתקן אותי"."הבעיה היא בחברה".

אם נחזור לשאלה על המניע שלך. לאור הכתיבה האתנוגראפית שלך והפעילות במכון עד כמה המפגש עם היומיומי הוא מרכזי בניסיון שלך ללמוד ולהבין את החברה ואולי גם לשנותה?

אני מאוד מנסה ללמוד את ההתנהלות של המקום. אני סוג של אשת ביניים. אני יושבת במשרדים אבל אני לא חלק מההתנהלות היומיומית של מרכז היום. זה מקום שהוא מאוד אנתרופולוגי, חצי רגל בפנים, חצי רגל בחוץ. מצד אחד, אני יכולה לראות דברים שאחרים תופסים כטבעיים ומצד שני אני מנסה ללמוד את הפלא של המפגש האנושי שיש פה בחיבור בין אנשים שלאו דווקא קשורים לקבוצת השייכות הראשונית אחד של השני.

אחת הדרכים שאני פועלת בהן היא להכניס את המושגים למרכז היום ולראות כיצד האנשים מתחילים להמשיג את היום יום שלהם מתוך המושגים הללו. לא מזמן הקמנו בית מדרש שעוסק בטקסטים יהודיים עם חשיבה חברתית על מוגבלות. בית המדרש זוכה לתגובות חיוביות ובעיני זו דרך  מאוד נכונה להתחיל ולדבר  פה לימודי מוגבלות, מבלי לצבוע את זה בצורה מאוד ברורה כלימודי מוגבלות. לצד זאת, יתרון שיש לבית המדרש הוא באפשרות לפתח משהו ייחודי למקום שלנו ושלא קיים בעולם. בהקשר הזה החיבור היהדות הוא מפתח חשוב בביסוס ופיתוח התחום בארץ כך שהוא לא יבוסס רק על מה שמתרחש בחוץ. היהדות מכילה תכנים מעניינים בגלל המקום שמאפשר לפרש טקסטים בהקשרים נורא שונים. מהבחינה הזאת זה להיות במקום הזה שממציא עולם.

מהצד זה נראה שאת מאמצת את המקום של אשת הביניים כעמדה: את עוברת, רואה, מביאה את עצמך לתוך הסיטואציה, מעורבת בה ,אך גם יוצאת לחשוב אותה. במובן הזה אני רואה חיבור בין העבודה המחקרית שלך שהיא  עבודת שטח אוטואתנוגרפית ובפעילות שלך במכון והמפגש עם חיי היומיום של הנכות. את ממקמת את עצמך לא רק במקום שבו את חוקרת וחושבת את הדברים אלא גם במקום שאת יכולה להביא את עצמך במישור החוויתי. אפילו המקום של בית המדרש והרצון לבנות פה עיסוק בלימודי מוגבלות שהוא מחובר למקומיות הוא חלק מהעניין לדעתי. זה נדבך חשוב מבחינת תקשורת ויכולת לחשוב מתוך המקום שאת נמצאת בו ושעוד אנשים נמצאים בו, אך עם זאת זה לא  מתוך תפיסה סגורה והרמטית מאחר והבחירה היא במודל בית המדרש ולא מודל אחר שקיים ביהדות.

כשאת מדברת על זה אני ממש רואה חיבורים בין הנקודות, אני אוהבת את התמה. המקום של לראות מה קיים ומה יוצא ממנו, שדרך אגב זו לא תמיד משימה פשוטה, ולאו דווקא להיות במקום שמנסה לברוח מהקיים ולצבוע אותו באופן שלילי. בהמשך לכיוון הזה יש גם את העיסוק שלי באיך אני יכולה לחוות כאב ולהיות בו ולראות מה הוא מביא, או מכיוון אחר גם המיקום של  המכון בתוך בית נועם, בתוך המרכז יום שהוא לא בהכרח המרחב ההגיוני למכון. כתמה זה מאוד נחמד המקום הזה של  להתחבר למקום שבו כרגע משהו קורה. התיאוריות הגדולות, הפילוסופיות צומחות בסופו של דבר מאיזשהו גירויי שאתה חווה ביום יום. החיבור הזה ליום יום, לגוף, למוחשי, לרגשי הוא בעיני גורם מניע.

אני תוהה איך את  מצליחה לקיים את המקום בו את פועלת מבפנים, מתוך החוויה ועם זאת עדיין לשמור על איזשהו מרחק ביקורתי שמצליח לנהל דיאלוג?

באמת יש פה משהו מאוד מעניין. אם נחזור רגע למושג הזה של המקום ומיקום בתוך מקום. אז מצד אחד זה להיות מאוד בתוך הסיטואציה עם הגוף. ומצד אחד זה להיות מאוד מרוחק מהסיטואציה, מהמקום. מהגוף. זוהי חוויה של בו זמניות של להיות הכי בפנים ומצד שני של להיות הכי בחוץ. שמסתכלים עליי מבחוץ. אני הכי בפנים ואני הכי בחוץ. בהרבה מובנים, זה דומה לדואליות של המבט שדיברנו עליה בהתחלה ולכך שכשילד מסתכל עלי אני כבר הופכת להיות מי שמסתכל עלי מבחוץ בצורה מסוימת, כי פתאום אני רואה את עצמי דרכו. אבל מצד שני, אני מאוד חווה את עצמי באותה הנקודה, הרגש של הבושה והמחשבות  של "למה אתה מסתכל?", "שיפסיק להסתכל".

 תחום פעילות נוסף שלך הוא האמנות, כיצד התפיסה הזו באה לידי ביטויי שם? אם היא באה לידי ביטויי?

באמנות אנחנו עובדים עם הרבה דימויים של כאן ועכשיו, אבל במקביל יוצרים סוג של מרחק כי הדימויים האלה הם לא כפי שאנחנו רגילים לראות אותם. דוגמא לכך היא עבודת הווידאו "משחק הכיסאות" (נילי ברויאר, ואיטה טל- אור, 2004). אנחנו רגילים לחשוב על משחק הכיסאות, כמשחק ילדים. אין לנו סביבו יותר מדי מטען. כשאני מכניסה לשם שחקנים עם מוגבלות אני משנה את כל הסיטואציה. זה דימויי שהוא מוכר לך וכשאני מוסיפה לו רובד לא מוכר אני יוצרת  לך איזושהי חוויה של להיות במקום שאת לא מכירה אותו. מקום שהוא מוכר אבל הוא זר. בפעולה הזאת יוצרת מרווח שמתחילים לחשוב בתוכו. ואני רוצה אותך במרווח הזה. זה המרווח שבו אני הרבה פעמים נמצאת ומתניידת.

והאמנות, גם היא נמצאת במרווח הזה. דרך האמנות אני מנסה לגרום לאנשים לחשוב את מה שהם חשבו שהם מכירים בצורה אחרת. המטען שיש מסביב לנכות בעיני מאפשר המון עוררות בקרב הקהל. אחד המכשולים סביב הנכות הוא שיש לנו המשגה בעייתית שהיא הרמטית. אני רוצה להפוך אותה ליותר ויזואלית. פחות שקופה. שתביני שיש פה סוג של סימון ושהוא לא ההכרח היחיד ושתתחילי לחשוב על זה.

במידה רבה מה שהילדים עוברים כשהם מסתכלים עלי, זה תהליך שאמנות יוצרת. אמנות טובה, שמערערת על מושגים יומיומיים. הילדים שואלים אותי: "את ילדה או אמא?". עכשיו, אני לא זה ולא זה. אני לא אמא ולא ילדה, ואני כן בגובה שלהם אבל הם רואים שאני לא בגיל שלהם וזה מערער ושובר אותם. במקום הזה הם נמצאים במצב של "בין לבין", במרווח בין הדימוי המוכר והלא מוכר. במידה מסוימת אנחנו נמצאים ב"בין לבין"  ביחד. האמנות מבחינתי היא המקום שיוצר את  זה, רק אם יותר פוטנציאל לדיאלוג. מבחינתי זו באמת דרך לשינויי חברתי.

האמנות, כמו התיאוריה, עבורי, היא אחד הכלים להתחיל ולהתעמת עם המשגה קיימת. לשבור ולזהם אותה. שפתאום המושג ההרמטי שהיה לך קודם יתלכלך. מה שאמור להיות רע, פתאום יהפוך להיות טוב.

אנחנו התחלנו את השיחה בהתייחס למבט, ואני חושבת שהמבט הקליני- הרפואי, הוא מאוד מרכזי בניסיון להבין את מה שאת עושה.

אז קודם כל כשאנחנו מדברים על ההמשגה הקיימת, אז הרפואה היא הממשיגה העיקרית. שאני ניסיתי לענות לילדים למה אני קטנה אני הלכתי לתחום של הגנטיקה. זה לא אמר להם כלום. אבל מבחינתי זה היה קרש הצלה שניסיתי להשתמש בו. והתגלה כלא אפקטיבי.

את חושבת שהשאלה: "למה את קטנה?" היא משנה? שהתשובה משנה? בכלל,  למה אני כמו שאני?

היום אני כבר לא חושבת שזה משנה בהכרח. אני מנסה גם להיות במקום שלא ייתן את התשובה, שלא ייתן את ההצדקה, שלא ישחק את המשחק הזה. המקום הראשון שאתה בעיקר רוצה לתת בו תשובה הוא במפגש עם ילדים, בעיקר כשהם תקשורתיים. הם לא מאיימים עלי .הם פשוט רוצים תשובה. אז הרצון הוא לתת להם אותה. לפתור להם את הבעיה, וניסיתי. ניסיתי לתת להם את התשובה הגנטית שאני קיבלתי. או שלי הספיקה ושהפכה לתשובה המרכזית. לא היתה עוד תשובה. לא היו עוד אופציות, וזה לא עזר. זה לא סיפק את הסחורה, וטוב שכך. אולי אחד היתרונות של ההמשגה שלא עובדת הוא שאפשר לחזור ולהתנגד לה. למצוא את הרווחים שלה. למצוא את הרווח והמקום שיזהם את השיח הרפואי. המבט הרפואי.

 את משתמשת במושג "זיהום השיח הרפואי"?  

כן. בשיחה שקיימתי עם יובל סער לקראת האירוע בבית העיר, הוא שאל אותי אם זה יהיה מספיק  עבורי אם יהיו דימויים של גופים נוספים במרחב הציבורי? עניתי שלא. אני רוצה לזהם את הגוף האידיאלי, להתעמת עם המקום שכבר יש בו את הכוח. לא רק ליצור כוח לעוד אלטרנטיבות כי המרווח קיים. ההיררכיה שם.

 ההגדרות והתרגומים  ל "disability" משתנות. יש שיבחרו להשתמש בעברית במילה "נכות" ויש  שב"מוגבלות". זוהי בחירה מאחר וכל מילה נושאת מטען אחר. כשאת שואלת  בהרצאות  באנגלית"Am I disable?", כיצד תתרגמי זאת  מול קהל  דובר עברית?

אנחנו כל הזמן בדיונים על השפה. אני מאמצת את המושג נכה ושואלת: "האם אני נכה"? כשאני מרצה יש אנשים בקהל שאומרים: השאלה לא נוחה לי. תנסחי את זה אחרת. ואז אני שואלת אותם: "אם הייתי מנסחת את השאלה אחרת ואומרת: האם אני אדם עם מוגבלות, האם זה היה  לכם  קל יותר?" ואז אם הם עונים לי שכן,  אני יודעת שזה לא הניסוח הנכון.

אני לא רוצה שזה יהיה קל. אני רוצה שזה יישאר במקום הטעון ושנתחיל לפרק את זה. שהם אומרים לי "את כן אדם עם מגבלה, אבל את לאו דווקא נכה" הם משאירים לי את המגבלה כמקום אובייקטיבי. נקי.לא רוצה שיהיה נקי.

דיזנגוף פינת אבו מלחם

בותינה אבו מלחם, אמנית מהכפר עררה, מציגה בבית העיר את סדרת העבודות "המחט ניצחה את התופר", בה היא מציגה בגדים מטופלים ברקמה, סיכות ושעווה. אבו מלחם משלבת בעבודותיה פרקטיקות ומוטיבים שונים: מחטים וסיכות אותן היא נועצת על גבי הבד, רקמה פלסטינית כפרית, פתגמים ומשלים אסלאמיים, כשבסוף תהליך היצירה היא טובלת את הבגד בשעווה חמה. השעווה המתקררת, מתקשה ומקבעת את הבגד. באופן זה, מציגה אבו מלחם בגדים המאבדים את הפונקציונאליות שלהם נוכח הפעולה האמנותית.

הפעולה החותמת את תהליך היצירה רבת משמעות, שכן בטבילת הבגדים בשעווה מאגדת אבו מלחם את המוטיבים ומשמרת אותם יחדיו. במובן זה, עבודותיה עוסקות בנושא השימור. לאור זה, הבחירה בשעווה מעניינת שכן מחד השעווה מקבעת ומשמרת, ומאידך היא עלולה להישבר, להתפורר ובאפשרותה להימס עם שינויי הטמפרטורה. מכאן, אני מציעה לראות בעבודות כמבטאות תפיסה מורכבת של מעשה השימור המצביעה על הצורך ואף הרצון לשמר פרטים וסמלים מהעבר, ועם זאת מכירה במימדים הזמניים שבשימור.

ביטויי מרכזי בעיסוק בסוגיית השימור בעבודות הוא בשימוש ובשימור הרקמה הפלסטינית. אבו מלחם מספרת שהיא יוצרת מתוך הכפר והסביבה הקרובה לה, וכי לרקמה הכפרית הנעלמת ואוזלת מקום חשוב בתרבות הפלסטינית. בנוסף, בעבודות מצוטטים פתגמים מוכרים מהמסורת הערבית המצביעים גם הם על הקשר למסורת וחשיבותה בכינון הזהות. כך, לצד המשפט "סבתא מייפה את עיניה ברקמה כאילו שמושכת צבע כחול על עיניה", מצוטט הפתגם "מי שאין לו שורשים ימות מצער"- משפט המבטא את הצורך בשורשים ובמסורת, ובו בעת מזהיר ממה שעלול לקרות למי שאיבד את הזיקה לשורשיו.

 

בין הפתגמים שאבו מלחם מצטטת מופיע הפתגם "הצדק כמו פקק, אינו טובע". משפט זה מטעין את העבודות באופן נוסף ומתכתב עם מוטיב המחטים והסיכות המצביעות על מימד הכאב והסבל לא רק באובדן הרקמה והתרבות הכפרית מסורתית, אלא גם באובדן האדמה והבית. עם זאת, לצד הפציעה והכאב המחט היא גם זו שתופרת, מחברת ואולי אף מסמנת את האפשרות לאיחויי ולהחלמה הפוטנציאלית. ובכל זאת, אבו מלחם אינה משמרת רק את הגאווה והיפה שבמסורת, אלא גם את השבר, הקרע והכאב.

הצבת העבודות, בבית העיר, בסמוך ללשכת ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, שעברה שימור ושיחזור, יוצרת מפגש מעניין. הן הלשכה והן העבודות עוסקות בשימור ובזיכרון של מורשת ומסורת – כל אחת בדרכה היא. הלשכה, על ידי שימור ושיחזור, ממסדית, בעלת אופי ייצוגי- לאומי-קולקטיבי, מבטאת את גאון תחיית התרבות העברית, עירוניות ומודרניות. לצידה, עבודות האמנות בעלות אופי אישי יותר, אולי אף נשי, משמרות את הרקמה והמסורת הפלסטינית הכפרית בגאווה אך עם זאת מביעות כאב על היעלמותה.

עם הקיפאון, הקיבוע ועצירת הזמן בלשכה או במפגש עם העבודות, מתבקשת גם ההשהיה של הדעות והאמונות שלנו. ראשית, אנו פוגשים בצורך ובניסיון לשימור בקרב בת העם הפלסטיני. צורך זה מקבל מענה באופן שונה מהמוכר לנו מאופני השימור בתל אביב ובערים הישראליות היהודיות. כאמור, אבו מלחם מבטאת את הזמניות והשבריריות שבשימור עצמו. נקודה זו אינה קשורה רק למדיום האמנותי אלא גם למוגבלות והעדר גישה למשאבים לשימור בקרב אוכלוסיות מסוימות. במובן זה, יש פער ניכר בין מפעלי השימור הממסדיים-ממשלתיים, המשרתים את מפעל יצירת הזיכרון המשותף הישראלי-יהודי, לבין מפעלי שימור מקומיים פלסטיניים דוגמת זה של אבו מלחם.

המפגש בין העבודות של אבו מלחם והלשכה, מזמין את המבקר לחשוב מחדש על תפיסות ופרקטיקות של שימור. מדוע ולמי חשוב לשמר ולשחזר את לשכת דיזנגוף? מה הערך בשימור שולחן העבודה של ראש העיר, בכובע הקש שלו, במפת הפרצלציה מ- 1923? ולצד זאת, מדוע בחרה בותינה אבו מלחם לשמר את הרקמה הפלסטינית, המחטים והכאב ולייצר תפיסת שימור זמנית?

כאנשים המסתובבים בעיר וצורכים את תרבות השימור והשחזור עלינו להיות מודעים לסוגיות אלה, לתהות האם יש ערך לכל מפעלי השימור שמסביבנו, להיות רגישים ומספיק כנים בכדי לשאול את עצמנו מה כל פעולת שימור מבטאת ומה היא מסתירה?

גסיקה סופיה מיטרני – Nice to meet you

"היא יותר מעניינת מהעבודה שלה

העבודה שלה יותר מעניינת ממנה

היא יותר מעניינת מאוסף האמנות שלה

אוסף האמנות שלה יותר מעניין ממנה"

ג'סיקה סופיה מיטרני בעבודתה "כיסוי ראש לשלום" המוצגת בתערוכה inSALAAM  inSHALLOM בבית העיר, רוכבת על אופניים ופוגשת אנשים שונים וזהויות שונות.

מטרני, אמנית חזותית רב תחומית, משלבת בין וידאו, פרפורמנס, אופנה וטקסט. בעבודותיה היא עוסקת וחוקרת שאלות של זהות בין אם באמצעות דמויות היסטוריות, נעליים או שירה, ומשקפת בנימה הומוריסטית את היחס שבין החיים והאמנות.

שלושה חודשים לפני שהציגה את עבודתה בבית העיר, הציגה ג'סיקה את תערוכת היחיד הראשונה שלה  Lupe and the Austrians (לופה והאוסטרים) ב-Galleria Christopher Paschall , קולומביה, ארץ מולדתה.

המשך…