ציון

יוסף זוזף דדון

רונית אלקבץ מתוך הסרט "ציון", 2002-2007

ג'וזף דדון יליד 1975 ניס, צרפת, עלה לישראל בשנת 1980 והתיישב עם אמו באופקים, בה גדל והתחנך כבחור ישיבה.

במהלך השנים, הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד במוזיאון פתח תקווה לאמנות, גלריה אלון שגב. בחו"ל הציג בין היתר תערוכות יחיד באתונה, ב"לה פלאטו" מרכז מוביל לאמנות עכשווית בפריז, בגלריה מרטין אבוקאייה בפריז, במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית בניס, במוזיאון לאמנות מודרנית בשטרסבורג ובמוזיאון הקולנוע של דיסלדורף. סרטיו הוצגו במסגרת פסטיבלים לקולנוע ובמוזיאונים ובגלריות במאלטה, בגרמניה ובבלגיה.

 

יוסף דדון, צלם, אמן וידיאו ובמאי שהציג בעבר עבודות בתחומי מדיה מגוונים: צילום, מיצב ווידיאו, עוסק בשנים האחרונות במדיום הקולנועי. דדון הוא הבמאי הישראלי הראשון שמוזיאון הלובר שיתף איתו פעולה ואפשר לו לצלם בין כתליו. סרטיו הם אודיסיאה מתמשכת בין מחוזות מנטאליים וגיאוגרפיים שונים בישראל ובאירופה, בין נופי ילדות באופקים לנופים באגן הים התיכון, בין נופי מדבר דרומיים בנגב למחוזות קדושה ומיסטיקה, ובין מזרח למערב.

 

הסרט ציון (2007-2002) –  עבודת וידאו שהיא חלק  מטרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז

הטרילוגיה עולמים/שנטי/ציון נעה על ציר התפתחות המבקש לייצר זהות אישית ואמנותית, תוך ניסיון להכיל דיסוננסים שונים, בין מערב למזרח, חילוניות לדתיות, בין מה שמצטייר כלפי חוץ לאמירות מגדריות מוצפנות.

 הסרט  מאגד בתוכו סוגיות המעסיקות את דדון ולמרכיבים המנטאליים המייחדים את עולמו. היצירה מורכבת משני סרטים תחת אותה כותרת: סרט בשחור לבן באורך 12 דק' שהוקרן בשנת 2006 במוזיאון הלובר, וסרט בצבע באורך שעה, שיוצג בתערוכה. הסרט צולם באופקים, תקוע, ירושלים ובמוזיאון הלובר.
ירושלים- אותה מגלמת באופן אלגורי רונית אלקבץ, היא הדמות המרכזית המניעה את העלילה. בשפה חזותית יוצאת דופן המחברת בין קולנוע לאמנות, משרטט דדון יצירה אלגורית על ירושלים בראי הזמן ואירועי ההיסטוריה שהותירו אותה חבולה, שפופה ומושפלת. הסרט מתאר את אסטרטגיית ההישרדות של ציון עד לתקומה.

ההיסטוריה היהודית, נופי בראשית, מדבר יהודה והנגב, מראות העיירה אופקים – מקבלים מימד חדש של כוח ועוצמה הצהרתית המגיעים לשיאם באקט פוליטי תרבותי המנוסח במיצג שמתקיים במוזיאון הלובר – מוסד בעל כוח ולב לבו של הממסד התרבותי המערבי. בעיצוב אסתטי מוקפד ובשפה קולנועית עשירה בדימויים, מציב דדון את העמדה היהודית בחזית האמירה הקולנועית.
בציון מרחיב דדון את העיסוק בזהות האישית-מגדרית לזהות הלאומית ולמעמד האמן כשמאן שבכוחותיו לחולל שינוי. דדון מציג חזון תרבותי ונוקט עמדה לגבי היחס של המערב ומעמדה של ציון/ירושלים בתוך התרבות הקנונית שלו. באחד משיאי הסרט, מתבצעת חדירה למוזיאון הלובר, במהלכה מתחולל אקט של שינוי קודים וצפנים.

באגף הלבאנט המוקדש לשימור אמנות המזרח הקרוב, ממנו נעדרים שרידי עברה התנ"כיים, מתהלכת אלקבץ-ציון בשמלה מלכותית בעיצובו של כריסטיאן לקרואה ומכריזה בנוכחותה על מהלך של תיקון וריפוי.

ציון היא אישה ממשית, אך גם ישות דתית-מיסטית ואיקונה אוניברסאלית המגלמת הלך רוח ומצב מנטאלי כלל אנושי כלפי ירושלים. ציון- בה נטועים יסודות הקשר בין מזרח למערב, מבטאה את הטרגדיה האנושית והמלנכוליה שמקרינה ירושלים לעולם. הסרט מציג מאבק בין הרוח לחומר, בין מזרח למערב, בין היהדות לנצרות, בין החטא לעונשו ובין היגיון לשיגעון.