שנה של אופנה

WHO R YOU גלעד גולדשטיין?

גלעד גולדשטיין    Public Relations | Tour ManagerFFF Group, Tel-Aviv | Shirazi's Productio

גלעד גולדשטיין, צילום: פיני סילוק

איך הגעת לתחום העיסוק שלך?

תמיד היתה לי זיקה ללילה. מגיל 13 בערך אני במסיבות נוער, בוגרים, חיילים וגייז. הייתי בליין קבוע במסיבות של שירזי, התחברתי לבכירים בצוות ההפקה ומשם, השאר היסטוריה..

המשך…

אמל ושמלת הדמעות/ הופכות את היוצרות

הופכות את היוצרות הינו מיזם חברתי הפועל להעצמה אישית וכלכלית של נשים היוצאות ממעגל הזנות. במרכז הפרויקט עומד סטודיו אופנה שהינו מרכז שיקום תעסוקתי, המספק מעטפת של הכשרה מקצועית, יצירה ופרנסה, לנשים הנאבקות שלא ליפול שוב למעגל הזנות ההרסני.

במקביל לתערוכה manoAmano,ילווה הבלוג את הסיפורים האישיים לצד הדגמים שעיצבו הנשים שלקחו חלק בפרויקט והחליטו להפוך את עולמן באמצעות יצירה.

 אמל 

המעצבת ענת ברמן (Biantika) הנחתה את אמל, אשה שהחלה תהליך שיקום במסגרת ההוסטל של סלעית, בקורס שהתקיים בסטודיו שש בי. יחד הן עיצבו את שמלת הדמעות של אמל שהבד זולג בה מלפנים ומאחור כמו הדמעות על שתי לחייה. על התקופה הזו כתבה ענת:

"… בחודשים האחרונים התחלתי את השבוע בסטודיו של B6 יחד עם שותפתי מסלעית, הוסטל שקומי לנשים ממעגל הזנות. נפגשנו במטרה לעצב ביחד שמלה…

צילום: כלנית גרינברג; דוגמנית: אורטל בן דיין

המשך…

manoAmano- אופנה. חברה. סביבה

 יום שני, 29.10, בשעה 20:30

הכניסה חופשית בערב הפתיחה

באירוע הפתיחה תתקיים תצוגת אופנה של בית האופנה קנג'ארי

מוסיקה: אופיר טובול (קפה גיברלטאר)

התערוכה החמישית במסגרת שנת האופנה בבית העיר, שתפתח ביום שני 29.10 עוסקת באופנה ככלי לשיקום וקידום חברתי. התערוכה  manoAmanoמבקשת לחקור כיצד משמשת אופנה ככלי מגשר חברתי ופוליטי בין אוכלוסיות שונות. דרך למידת המסורת ועבודת מלאכת היד מתאפשר תהליך שיקומי של שכבות הנמצאות מצוקה. התערוכה תעמיד במרכזה את בית האופנה האיטלקי קנג'ארי, מותג אופנה אשר הוקם תחת חסותו של סנטו ורסאצ'ה ,  במטרה לשפר את התנאים הסוציו-אקונומים של אזור קלבריה בדרום איטליה..

בתערוכה יוצג תהליך העבודה של קנג'ארי – חומרי גלם מקומיים כגון צמר ומשי, רקמה ואריגה הנעשות על פי מסורת קלברזית עתיקה ששורשיה בתקופה היוונית והביזנטית, יוצגו כלי עבודה ואביזרי אריגה, וכן התוצר הסופי: בגדים בעיצוב עכשווי באיכות גבוהה ובמלאכת יד המוצגים בשבוע האופנה האיטלקי.

קנג'ארי הינו מותג האופנה הראשון והיחידי בשדה האופנה הגבוהה באיטליה הפועל על פי ערכים אתיים. קנג'ארי יצר מודל ייחודי הדוגל באחריות חברתית: שיקום הקהילה המקומית על ידי מתן פרנסה לקהילות מוחלשות, ייצור מקומי, אורגני וביולוגי, לצד פעילות קבועה בזירת האופנה המסחרית. בית האופנה קנג'ארי זכה במספר פרסים על פעילותו הידידותית לסביבה כגון Paris Sustainable Luxury Fair  על ייצור ירוק, זכויות אדם וערכי עבודה.

המשך…

דימוי, תיעוד, מניפולציה,אוונגרד והיסטוריה- אגנישקה פולסקה לקראת מפגש אמן

במסגרת "שנה של האופנה במוזיאון בית העיר" יתקיים ביום רביעי, ה- 17 באוקטובר, מפגש עם האמנית אגנישקה פולסקה, המציגה עבודת וידאו חדשה, "צללית כפולה", שנוצרה במיוחד עבור התערוכה "רגע בודד במעגל" בבית העיר.

Agnieszka Polska , Double Shadow, 2012

המשך…

BOUDICCA- שבוע האופנה בפריז – מאחורי הקלעים

 בית העיר מתגעגעת  לBOUDICCA  ולשיחות מעוררות ההשראה עם צמד המעצבים זואי בראוץ' ובריאן קירקבי. לשימחתה Diane, חברה טובה שלה, ביקרה בחלל התצוגה של BOUDICCA  בשבוע האופנה בפריז ושלחה לה כמה תמונות.

המשך…

מארק ג'ייקובס שם פס

מארק ג'ייקובס הציג  בשבוע האופנה בניו- יורק קולקציה פסיכודלית בהשראת שנות ה- 60 ואנדי וורהול.  בית העיר חושבת שהתיזמון מושלם- רגע לפני פתיחת התערוכה על וורהול במוזיאון המטרופוליטן.

המשך…

סדנא עם אנדריאה צ'אבס

 בבוקר יום שישי, יומיים לאחר פתיחת התערוכה, נפגשה מעצבת הנעליים אנדריאה צ'אבס עם 45 סטודנטים ומעצבים. אנדריאה שיתפה אותם בתהליכי עבדותה, ה"אני מאמין" שלה, חשפה אותם לטכנולוגיות חדישות בהן היא משתמשת ואף נתנה מספר טיפים ל"מעצב המתחיל".

אנדריאה צ'אבס בערב פתיחת התערוכה :"בודיקה- רגע בודד במעגל" בבית העיר

קצת על אנדריאה: אנדריאה צ'אבס מעצבת הנעליים סבורה כי אנחנו חיים בעידן ש"טוב לאופנה". היא משתמשת בטכנולוגיה חדישה  של 3D ומשלבת מסורת של עבודת יד ומלאכה. חשוב לה להיות מעודכנת, אך היא לא עובדת לפי לוח הזמנים של עולם האופנה. הסטודנטים והמעצבים שוחחו עם אנדריאה ולאחר מכן התייעצו איתה באופן אישי.

כיצד את ממקמת את עצמך ביחס לרפרטואר של סגנונות? עם מי את מנהלת דיאלוג? מי מושא להשראה עבורך?

אין לי "איידול". לרוב, בעיצוב שלי אני חושבת על הטבע ועל האמנות. אני מאמינה שחשוב להיחשף לאמנות, לבקר במוזיאונים ובגלריות. החשיפה לאמנות פותחת את הראש ומאפשרת תובנות שמשפיעות על העיצוב.לדוגמא: עבודה עם חומרים חדשים בשיטה שונה.

עיצוב נעליים הוא בין עיצוב המוצר לאופנה. יש מקום לחזון יצירתי וטכנולוגי, אך יש לזכור שמדובר גם במלאכה ושהנעל צריכה להיות לבישה. ב  Goldsculpt series  לדוגמא, העיצוב הראשוני היה  מאוד דרמטי ובטכנולוגיה מתקדמת. עם זאת, היה ברור לי שאחרי  Invisible shoe series, אני לא רוצה להציג עוד עבודה גיאומטרית ושהנעל צריכה להיות נוחה יחסית. רציתי להפתיע ולהציג משהו זורם יותר. עידון העיצוב הראשוני לווה בעבודה של בעלי מלאכה בעבודת יד מורכבת בעיקר בחיבור בין המתכת והעור והתנועתיות שביניהם.

Andreia Chaves, Goldsculp series

מהו החזון שלך לגבי עיצוב?

המשך…

העין השלישית של threeASFOUR

 לייבל האופנה  threeASFOUR  שפתח את שנה של אופנה בבבית העיר עם הקולקציה  inSALLAM inSHALOM    הציג ממש בימים אלה את  קולקצית אביב 2013 בשבוע האופנה ב- N.Y . הקולקציה הצבעונית בהשראת שדות מגנטיים ואנרגיה זוכה לשבחים רבים. לנו זה הזכיר שבדיוק לפני שנה בית העיר פגשה אותם בשבוע האופנה. אנחנו ממשיכים לעקוב… 
 
threeASFOUR, spring 2013 collection
threeASFOUR, spring 2013 collection

BOUDICCA בבית העיר: "רגע בודד במעגל"

אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי
מנהלת אמנותית: קלודט זורע

יום שלישי, 28.8, בשעה 20:30

הכניסה חופשית

כחלק משנת האופנה שהכריז מוזיאון בית העיר בנובמבר 2011, תיפתח התערוכה רגע בודד במעגל המציגה סרטים, חפצים, חומרים מודפסים, צילומים, סאונד, פסלים ואובייקטים שונים שנוצרו ע"י זואי ברואץ' ובריאן קירקבי, המעצבים והמייסדים של בית האופנה הבריטי "בודיקה".
כמו כן, יציגו צמד בודיקה עיצובים מהקולקציה העכשווית וקולקציית ארכיון.

התערוכה  רגע בודד במעגל נוצרה במיוחד עבור המבנה המעגלי של בית העיר וכיכר ביאליק, ותעסוק במחזוריות הקיום האנושי ובמצבו של האדם כיום.

בית האופנה בודיקה נוסד בשנת 1997 כבית אופנה רב-תחומי ששם דגש אמנותי והתפרס על תחומי הקולנוע, הפיסול והעיצוב.

המשך…

לירון סיני כתבת ynet מראיינת את נובל ואג

לירון סיני כתבת y net ליוותה את חברי הרכב "נובל ואג" בחזרות לקראת המופע "The Down of Innoccence"  שיתקיים במסגרת אירועי "לילה לבן" ו"שנה של אופנה בבית העיר".

נובל ואג: "הגיע הזמן שנעשה מוזיקה מקורית"

הרכב הקאברים הצרפתי "נובל ואג" יופיע במסגרת אירועי "לילה לבן בתל אביב" וישלב בין מוזיקה, אמנות ואופנה. בראיון מיוחד ל-ynet הם מספרים על ההתרגשות להופיע בישראל, ועל הכוונה להתחיל להקליט חומרים משלהם. צפו בהם בחזרות להופעה

אולי זה בגלל ששתי הזמרות שמובילות את המופע הן חברות חדשות יחסית בהרכב עם זמרות וזמרים מתחלפים, או שזה שיתוף הפעולה עם המעצב ז'אן שארל דה קסטלבז'ק איתו יצרו את המופע, אבל "Dawn of Innocence" מוסיף נגיעות של פילם נואר לרכות הרגילה של ההרכב. אי אפשר לשכוח שמדובר בפס קול בתי הקפה האולטימטיבי, אבל נראה שהפעם מישהו הכפיל את מנת האספרסו והפחית את הסוכר.

בכיכר ביאליק בתל אביב במסגרת אירועי לילה לבן, חוזרים חלק מחברי ההרכב לישראל בפעם השנייה, אחרי שביקרו כאן ב-2004, ביניהם מארק קולין, מקים הלהקה וה"מוח" היצירתי מאחוריה. הוא שב אלינו כמה חודשים לפני שנובל ואג תחגוג עשור של פעילות.

את המופע מובילות מארבה גלנטה, ילידת טהיטי שחיה בצרפת, וליזט אלאה, ילידת קובה. השירים הם אותם שירי אייטיז אפלוליים, אבל ההגשה, אינספור התלבושות, הנגנים שמנגנים גם על גיטרה חשמלית לפרקים, קטעי המחול והווידאו ארט משווים לביצועים אווירה יותר דרמטית. 

"זה נוצר מתוך שיתוף הפעולה שלנו כאמנים שונים", מספרת בראיון ל-ynet אלאה, "אלו כל ההשפעות השונות שלנו, כולל השפעות אפלות יותר שאהבנו. נתנו מקום גם לזווית הזו. מדובר בניסיון לאזן בין אור לחושך".

המשך…

בין הומור לאקסטרווגנזה ואימה – דניאל פאלילו מגיע לתל אביב

לרגל פתיחת תערוכה של עבודותיו בתל אביב מספר המעצב הפיני איך יוצרים יומן אישי באמצעות פריטי לבוש, ומדוע אינו מצטער על התפנית המקצועית שנאלץ לעשות

הבגד הראשון שדניאלו פאלילו עיצב היה סוודר שחור גדול ממדים עם ברדס בגבו. זה היה בתחילת העשור הקודם, פאלילו היה אז סטודנט במחלקה לאופנה באוניברסיטה לאמנות ולעיצוב בהלסינקי, והוא נוצר במסגרת תרגיל שהנחיותיו היו לעצב בגד שמשקף את אישיות יוצרו בצורה הטובה ביותר.

"זה היה פריט מאוד בסיסי, אבל היתה לו צללית גדולה והוא היה עשוי צמר", הוא אומר כעת בשיחת וידיאו מביתו שבהלסינקי. "שחור הוא צבע שאני אוהב במיוחד, ופינלנד היא מקום חשוך". ייתכן שהקדרות שאפיינה את הסוודר נבעה גם מהאכזבה שחש באותה העת מכך שנאלץ לפרוש מהמחלקה לאמנות בעקבות אלרגיה שפיתח לטרפנטין. פאלילו, כיום בן 31, התמחה אז בציור, וחדל להגיע ללימודים לאחר שאובחנה אצלו רגישות לנוזל המשמש לדילול צבעי שמן. כשהוא מדבר על זה כעת הוא אינו נשמע מאוכזב מדי מהתפנית המקצועית שנאלץ לעשות.

תשובותיו לקוניות באופן כללי ("אנחנו בפינלנד לא אוהבים לדבר יותר מדי", הוא מציין בפתח השיחה). הן מפתיעות מעט על רקע הבגדים האקספרסיביים שהוא מעצב בשש השנים האחרונות – פריטים בגזרות גדולות ורחבות, בקשת גוונים בסיסית של כחול, אדום, צהוב, שחור ולבן, המשלבים גרפיקה הומוריסטית-מורבידית, תלת-ממדית בחלקה, ועולם דימויים סוער שמורכב בין השאר מסמלים של תתי-תרבויות וייצוגים של תרבות פופ ונעורים או כדורגל.

צילום: נעה יפה

 ….

ביום ראשון הקרוב יציג  דניאל פאלילו את "Nevermind" , קולקצית אביב- קיץ 2012 בתצוגת אופנה במוזיאון "בית העיר" בתל אביב, במסגרת התערוכה "BorderLine/גבולי". בתום ערב הפתיחה החגיגי, הבגדים יוצגו בחלל המוזיאון מעל גבי דחלילים שייבנו מפיסות עץ ופלסטיק וגולגולות.

קלודט זורע, המנהלת האמנותית של "שנה של אופנה" (סדרת תערוכות המשלבות עבודות של יוצרים מתחומי האופנה והאמנות, שנפתחה בנובמבר אשתקד ושתימשך עד לאוקטובר הקרוב במוזיאון "בית העיר"), מספרת שמוצאו של פאלילו היה חלק מהעניין שגילתה בעבודתו. "אנחנו בדרך כלל לא נחשפים למה שקורה שם מבחינה אופנתית", היא אומרת. "אני אוהבת מאוד את סגנון העבודה שלו על חולצת הטי, ואת האופן העקבי שבו הוא עובד על הפריט הבסיסי הזה. הוא משתמש במידה הכי גדולה שקיימת, XXL, ומשתמש בבגד כמו בקנווס, למעשה. יש לא מעט מעצבים שמתעסקים בדימויים מודפסים על חולצות טי, אבל מה שמייחד את פאלילו הוא ההתייחסות לגוף – גם חוסר ההפרדה בין נשים לגברים, גם המידה הגדולה, וגם היצירה של גרפיקה בתלת-ממד שמרחיבה את גבולות הגוף. כל הדימויים שהוא משלב נוצרים מפיסות בד קטנטנות שהוא גוזר ומחבר בטכניקת טלאים דקדקנית מאוד. לי באופן אישי זה מזכיר מסורות של תפירה עילית, ומי שמבין בתפירה יכול לזהות את המורכבות של התהליך".

כתבתו של שחר אטואן, גלריה, הארץ, פורסם ב-  23.03.2012 

לכתבה המלאה כאן

 

 

BNEI YEHUDA On Fire

 באירוע הפתיחה של התערוכה Borderline ב-25.3.12 תתקיים הקרנה הבכורה של  הסרט "אש בבני יהודה". 

עבודת וידאו, תוצר של שיתוף פעולה בין מוזיאון בית העיר, המעצב דניאל פאלילו, קבוצת הכדורגל "בני יהודה" והבמאי מתן גוגנהיים. פאלילו – אוהד כדורגל מושבע ושחקן חובב – עיצב קולקציית מדים ייחודית לקבוצת בני יהודה, המתבססת על צבעיה וסמליה.

בעבודת הוידאו נראים כוכבי הקבוצה בעת משחק באצטדיון הבית שלהם בשכונת התקווה, נלחמים באויבים בלתי נראים בעוד  סכנת 'הכדור המתפוצץ' מרחפת מעל ראשם.

 הסרט בוחן את תרבות הכדורגל כתופעה אופנתית, בעלת קודים אסתטיים ברורים, תוך התייחסות למוטיבים שבטיים ופולחניים, ומעלה שאלות על תפקידם של מדים בבניית זהות קבוצתית.

תמונות מיום הצילומים:

בני יהודה מדגמנים פאלילו

 

פיני בלילי ביום הצילומים

 

 

צילום: חיים יפים

שחר פרדי כסליו

מתוך הסרט "המוח", שחר פרדי כסליו, 2012

 

המוח (2012)

 הסרט "המוח" מספר על ביקור אקדמי בישראל של פרופסור אמריקאי משותק (בהשראת סטיבן הוקינג). גיבור הסרט הוא הפרופסור – מוח שמתפקד בעולם, מוח שמחובר לו סרח של גוף לא מתפקד, אך יש לו את הכוחות לעשות דברים בעולם – לחזות, להבין, לרגש, לקומם עליו ולמרות שהוא רק מוח, ורובוט מדבר בשמו, יש לו כוח גדול לחולל התרחשות. הפרופסור מגולם ע"י שלושה שחקנים שונים: מרט גרצמן – הוא הגוף, יהויכין פרידלנדר – הוא הראש, והקול הוא של פיוטר וולצ'ק.

הסרט מתמקד בסיטואציות הרגשיות של הפרופסור עם הנשים בחייו, ובחוסר היכולת שלו להיות מעורב רגשית מכיוון שהקול שלו קר ומסונתז ורובוטי. הוא אינו מסוגל להביע שום רגש, והכל עובר רק דרך בחירת המילים שלו, שמוגשת תמיד באותו ריחוק.סיטואציות אלו מועצמות ביחס לתחום העיסוק המופשט, הלירי והגדול מהחיים שהפרופסור בחר לעצמו: אסטרופיזיקה תאורטית: הוא מדבר על חזיונות סוף העולם, על העתיד הרחוק, על גרמי שמים שאוכלים זה את זה, ובינתיים המתעסק ברומן מסתורי עם נערה גרמניה ומשגע את העוזרת הרוסייה שלו, מונע ממנה תשלומים ומדבר אליה בגסות. ולהיפך: הוא נטוע בחיי רגש קטנים ודינאמיים שמתבטלים לעומת התנועה הגדולה של גרמי השמיים. כל זה נשכח כשהשמש מגיעה והשמים נצבעים אדום.זו המורכבות הייחודית של המוח – איבר שהוא גם רגשי, גם מיני, גם שכלי, גם תבוני, גם פואטי: איבר שצדדים רבים לו, והצדדים מזינים זה את זה.

שחר פרדי כסלו (בן 29), חיי ויוצר בתל אביב. השתתף בין היתר בארט באזל מיאמי ובביאנלה לאמנות במוזיאון הרצליה, ובגלריות בארץ ובעולם.

 

מתוך "המוח", שחר פרדי כסליו, 2012

לוי ואן ולו

 

(2011)Origin of the Beginning

לוי ואן וולוּ מציג צילומים ועבודות וידאו מסדרת מיצבים חדשה, השואבת השראה מזכרונות ילדותו, שמהם הוא מפתח, מבחינה תמאטית ונארטיבית את הדיוקן העצמי שלו.  האמן יצר שלושה "חדרים" המכוסים בלמעלה מ-30,000 בלוקים מעץ, כדורים ולוחות בהתאמה. כל "חדר" נוצר כמיצב בגודל חדר אמיתי (4X2.5X2.5 מ'), יחד עם צילומים ועבודות וידאו (ללא כל מניפולציה דיגיטאלית).

באחת היצירות נראים שולחן כתיבה, מנורת שולחן וארון ספרים. קצה השולחן נשרף על ידי ואן וולו במסגרת האובססיה שלו לאש. כל האוביקטים, לרבות כל סנטימטר ברצפה, בקירות ובתקרה, מכוסים באותו חומר : 14,000 בלוקים של עץ כהה בגודל של 16 סמ"ר כל אחד. הבלוקים יוצרו על ידי האמן והודבקו לקירות אחד אחד. היצירות מציעות גישה לעולם נארטיבי מאחורי הדיוקנאות האבסטרקטיים.

 

מחד, לאור העיסוק שלהן בחומר, בצורה ובטקסטורה, היצירות נראות כהמשך לגישתו הפורמאלית של ואן וולו ל"דיוקן עצמי". עם זאת, בו בעת, הן יצירות מאוד אישיות. נראה שהמבנים החוזרים על עצמם מביעים את 'הפחד מפני הריק' (Horror Vacui) ומהווים איזכור לנעוריו של ואן וולו וניסיונותיו האובססיביים לשלוט בחייו ובסביבתו. האור הקלוש וגוון הצבע הכהה השולט ביצירות אלה, הם קלאסטרופוביים וקודרים ומקרינים תחושה של בדידות. האוּמנות הדייקנית והקפדנית והשימוש בחומרים באיכות גבוהה שבהם מכוסים כל פינה וסדק עד האחרון שבהם, יוצרים  עבודות בעלות אסתטיקה גבוהה.

 המיצבים נוצרו בהשראת היבטים שונים של חדר השינה של ואן וולו בילדותו, חדר בו בילה שעות רבות של בדידות בין גיל 8 לגיל 14.

לוי ואן וולו(1985) הוא אמן רב-תחומי שחי ועובד בהולנד.

למד ב- ARTEZ המכון לאמנויות, מחלקת האמנות היפה, ארנהם, הולנד, התמחה אצל ארווין אולאף ספרינגוולד (Springveld), שימש כמורה לאמנות במחלקה לצילום, האקדמיה על שם וילם דה-קונינג, רוטרדם, הולנד.

 

מתן גוגנהיים

 

BNEI YEHUDA ON FIRE (2012) 

 עבודת וידאו – תוצר של שיתוף פעולה בין מוזיאון בית העיר, המעצב דניאל פאלילו, קבוצת הכדורגל "בני יהודה" והבמאי מתן גוגנהיים. פאלילו – אוהד כדורגל מושבע ושחקן חובב – עיצב קולקציית מדים ייחודית לקבוצת בני יהודה, המתבססת על צבעיה וסמליה. בעבודת הוידאו נראים כוכבי הקבוצה בעת משחק באצטדיון הבית שלהם בשכונת התקווה, נלחמים באויבים בלתי נראים בעוד  סכנת 'הכדור המתפוצץ' מרחפת מעל ראשם.

הסרט בוחן את תרבות הכדורגל כתופעה אופנתית, בעלת קודים אסתטיים ברורים, תוך התייחסות למוטיבים שבטיים ופולחניים, ומעלה שאלות על תפקידם של מדים בבניית זהות קבוצתית.

שני פרינס

 

צמיד הלסת, מתוך "טרפים", 2012

 

 

"טרפים" (2012)

שני פרינס מציגה את העבודה "טרפים" אותה יצרה במיוחד עבור התערוכה בבית העיר:  סדרת אובייקטים המושפעים מחיות ים, ציפורים ודרקונים, מפוסלים בשעווה מצופה כסף בטכניקת אלקרופורמינג, משובצים קריסטלי סברובסקי וצבועים בצבעי אמייל קר.

הטורפים מתמזגים, מתנשקים, פוערים לוע, כובשים אחד את השני. אחד הוא אחר, אחד הוא גם הרבה. הטורפים מאוהבים, המיזוג שלהם בלתי נמנע, הוא מוליד חידושים אינסוף.

שני פרינס (בת 28), בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, זוכת פרס לוקמן לעיצוב יישומי, הציגה – בין היתר- בגלריה קונטמפוררי ובמשכן לאמנות ע"ש מאירוב בחולון.

עבודותה של שני פרינס היא חלק מפרויקט "מעצב צעיר" – יוזמה של  בית העיר במסגרתה תומך המוזיאון במעצבים בוגרי האקדמיות הגבוהות לעיצוב בישראל שסיימו את לימודיהם בשנים האחרונות, במטרה להעניק להם חשיפה והזדמנות ליצירת שיתופי פעולה עם יוצרים מקומיים ובינלאומיים.

תומר ספיר

פרט מתוך הביקור 2#, תומר ספיר, 2012

 

הביקור  #2  (2012)

 

בעבודה זו מחדיר תומר ספיר "גלמים אורגניים" לגרם המדרגות של בית העיר. ה"גלמים" – פירות סיביים של עץ "קוריסיה בקבוקית", גדלים ומתפשטים בפעולה ביו-מכנית טבעית על גרם המדרגות. ואולם, ספיר אשר מכניס את הפולש, מבקש לבלום אותו רגע לפני ההשתלטות המוחלטת, להקפיא את הקולוניות במצביהן השונים ולבצע מניפולציות צורניות בחומר. הרגע הדחוס שמתהווה יוצר מתח שביר בין האפשרות של פרימה מוחלטת והתפרקות לבין היכולת לעצור את הפעולה, ולהיוותר במצב של שיווי משקל עדין.

תומר ספיר (בן 34), בוגר תואר שני באמנות באקדמיה לאמנות בצלאל, ספיר הציג בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל. ביניהם: מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים ומוזיאון חיפה.

ליאור צרכי

 

"נקב", ליאור צ'רכי, 2012

"נקב" (2012)

ליאור צ'רכי מציג בתערוכה את העבודה "נקב". העבודה נוצרה בהשראת החוק הדתי – מוסלמי באיראן הכופה על גברים הומוסקסואלים- המבקשים לממש את משיכתם לגברים- לעבור ניתוח לשינוי מין. חוק זה הפך את איראן, באופן אירוני, למדינה המובילה בניתוחים לשינוי מין.

ליאור עיצב מערכת לבוש לגבר המורכבת מפריטים היוצרים צללית שחורה המזוהה עם האישה האסלאמית המסורתית. מערכת הלבוש בוחנת את המושגים: דואליות, תעתוע, פנים וחוץ, ומעלה שאלות לגבי תפיסת הגוף הגברי. לפרויקט "נקב" שותפים מעצב הנעליים עודד ארמה והצלמת הילה ווגמן.

 ליאור צ'רכי (בן 25), בוגר טרי מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל

 

עבודותו של ליאור היא חלק מפרויקט "מעצב צעיר" – יוזמה של  בית העיר במסגרתה תומך המוזיאון במעצבים בוגרי האקדמיות הגבוהות לעיצוב בישראל שסיימו את לימודיהם בשנים האחרונות, במטרה להעניק להם חשיפה והזדמנות ליצירת שיתופי פעולה עם יוצרים מקומיים ובינלאומיים.

אורי קצנשטיין

VALUE, כיתוב בעזרת ירי על מעיל דובון. 400 כדורים קטומים בקוטר 0.40 נורו מאקדח מסוג cz75 champion.

 

VALUE ( 2012 )   

 בתערוכה בבית העיר מציג קצנשטיין עבודה חדשה בשם VALUE אותה יצר במיוחד עבור בית העיר: מעילי דובון צבאיים שנורו ע"י האמן עצמו, במטווח ירי באש חמה. תשעת מעילי הדובון המחוררים בירי מוצגים זה אחר זה שהם תלויים על גבי מתלה סטנדרטי של חנויות למכירת בגדים.

 קצנשטיין מתייחס בעבודותו אל היחיד, כנתון במערך חברתי תרבותי. בעבודה זו מעיל הדובון, אשר טעון בסמליות בחברה הישראלית, נקשר לדמות החייל או הקיבוצניק. המעיל שהפך להיות "עור" שני, אשר מגן וחושף את היחיד אל מול החברה והתרבות, נורה ע"י קצנשטיין, תוך כדי סימון המילה value ( ערך ).   קצנשטיין משתמש בהומור שחור אבסורדי-סוריאליסטי . האלימות מופנת כלפי עצמו באותה מידה שהיא מופנת כלפי החברה בה הוא נמצא.

אורי קצנשטיין (בן 61) , אמן רב תחומי עטור פרסים רבים. הציג –בין השאר – בביאנלה בונציה, ביאנלה בסן-פאולו ובמוזיאון ישראל.

טיפ טיפוח עם חיים ויטלי כהן

ספר על עצמך

עזבתי את באר שבע לפני 13 שנה ובאר שבע מעולם לא עזבה אותי. תל אביב עזרה לי להפוך לגננת ביום ומוזיקאי ודי ג'יי בלילה. קוקטייל אקזוטי כזה, של ריח חיתולים ועשן מסיבות, לא תטעמו בשום מקום.

מה יפה בעינייך?

החלון שלי : פנורמת הרשע-פשע המרהיבה על העיר, ממגדל הבנק הבינלאומי השטוח ועד התחנה המרכזית הישנה, התמונה של אמי ("אתה כל כך דומה לה") ביום חתונתה שתלויה עליו, המיני כדור-דיסקו שתלוי מעליה ועושה לי שיגועים של אור כשאני עובד על מוזיקה. יפה שאני לא רשע ו/או פושע ובכל זאת יש לי כזה חלון!

האם אתה אוהב את הגוף שלך?

איך אני יכול שלא לאהוב אותו? למעשה, אין לי ברירה. מזה 34 שנים הוא נותן לי כל מה שאני צריך והוא מקבל ממני כל מה שהוא רוצה. טוב, למעט גיל ההתבגרות, שנאתי אותו אז, ולא רק אני.

באיזה איבר בגוף אתה עושה הכי הרבה שימוש ?

הלב. כל היממה הוא שואב, לוקח, אוהב, משתוקק, דופק ומוציא. גם המוח משמש אותי לעיתים תכופות אבל לא כמו הלב.

יוחאי מטוס " I love city hall"

מה אתה אוהב לחשוף בגוף, ומה להסתיר?

אני מעדיף מראש לחשוף רק טפח אחד, כדי לא לגלות טפחיים חשופים אחר כך. המצח שלי קצת גבוהה לטעמי. מצאתי דרך מיוחדת להסתיר את חלקה בעזרת שיער מהראש, אפילו המצאתי לזה שם – "השקעה".

איזה איבר הייתי מוסיף או מוריד מהגוף?

הייתי מוסיף קרן למצח. כך אהפוך מסתם יצור מוזר ליצור מהאגדות, ובדרך אף אגשים את חלומן של כמה ילדות. נדמה לי שקרן כזו הייתה מסיטה את תשומת הלב מהמצח הגבוהה.

תן לנו טיפ לטיפוח:

טיפ אחד לאנטי-אייג'ינג זול ויעיל: אם אתם זכרי אדם – תשהו יותר במחיצת ילדים, אם אתן נקבות אדם – תתרחקו מהם כמו מאש. אם אתם חד קרן, אז תיזהרו מילדות חולמניות וציידי טאלנטים …

טיפ שני להרמת גבות: לק בצבעים שונים על הציפורניים. ניתוח להרמת גבות.

טיפ שלישי לאחיזת עיניים: קונסילר! 

יהודה קיסר, "סוד המזלות", כיתת אמן
חיים ויטלי כהן יופיע יחד עם שותפתו לצמד " קריסטל בייבס", סימה גוטמן ביום שלישי הקרוב באירוע בבית העיר "טעם ערבי"

המלכה הבלתי מעורערת של הטעם הערבי – דונטלה ורסאצה

דונטלה בדיוקן עצמי

לקראת יום שלישי הבא, ה 28.2, הערב האחרון עם עורך התוכן, איל שגיא ביזאוי, בתערוכה inSALLAM inSHALLOM, שיעסוק במושג "טעם ערבי", בחרנו לחשוף את המלכה, האחת והיחידה, של "הטעם הערבי", דונטלה ורסאצ'ה.

דונטלה נולדה ברג'ו די קליבריה, איטליה שם גדלה עם אחייה ג'אני וסנטו. אמם הייתה תופרת והיא בילתה זמן רב בעזרה לאמה בעבודות התפירה. מצבם הכלכלי של המשפחה היה קשה מאוד, ולימים החברה שהקימו האחים לבית ורסאצ'ה, בראשותו של האח הגדול והמעצב הבכיר, ג'אני, הוערכה בשנת הירצחו בכמיליארד דולר.מאז הירצחו של אחיה  ממלאת דונטלה את מקומו כמעצבת ראשית , וממשיכה את דרכו ואת סגנונו המיוחד.

קיבצנו עבורכם מטעמי דונטלה מסוכרים, תהנו…

ויוה לה דונטלה!
 
פרטים נוספים על האירוע "טעם ערבי"

דיזנגוף פינת אבו מלחם

בותינה אבו מלחם, אמנית מהכפר עררה, מציגה בבית העיר את סדרת העבודות "המחט ניצחה את התופר", בה היא מציגה בגדים מטופלים ברקמה, סיכות ושעווה. אבו מלחם משלבת בעבודותיה פרקטיקות ומוטיבים שונים: מחטים וסיכות אותן היא נועצת על גבי הבד, רקמה פלסטינית כפרית, פתגמים ומשלים אסלאמיים, כשבסוף תהליך היצירה היא טובלת את הבגד בשעווה חמה. השעווה המתקררת, מתקשה ומקבעת את הבגד. באופן זה, מציגה אבו מלחם בגדים המאבדים את הפונקציונאליות שלהם נוכח הפעולה האמנותית.

הפעולה החותמת את תהליך היצירה רבת משמעות, שכן בטבילת הבגדים בשעווה מאגדת אבו מלחם את המוטיבים ומשמרת אותם יחדיו. במובן זה, עבודותיה עוסקות בנושא השימור. לאור זה, הבחירה בשעווה מעניינת שכן מחד השעווה מקבעת ומשמרת, ומאידך היא עלולה להישבר, להתפורר ובאפשרותה להימס עם שינויי הטמפרטורה. מכאן, אני מציעה לראות בעבודות כמבטאות תפיסה מורכבת של מעשה השימור המצביעה על הצורך ואף הרצון לשמר פרטים וסמלים מהעבר, ועם זאת מכירה במימדים הזמניים שבשימור.

ביטויי מרכזי בעיסוק בסוגיית השימור בעבודות הוא בשימוש ובשימור הרקמה הפלסטינית. אבו מלחם מספרת שהיא יוצרת מתוך הכפר והסביבה הקרובה לה, וכי לרקמה הכפרית הנעלמת ואוזלת מקום חשוב בתרבות הפלסטינית. בנוסף, בעבודות מצוטטים פתגמים מוכרים מהמסורת הערבית המצביעים גם הם על הקשר למסורת וחשיבותה בכינון הזהות. כך, לצד המשפט "סבתא מייפה את עיניה ברקמה כאילו שמושכת צבע כחול על עיניה", מצוטט הפתגם "מי שאין לו שורשים ימות מצער"- משפט המבטא את הצורך בשורשים ובמסורת, ובו בעת מזהיר ממה שעלול לקרות למי שאיבד את הזיקה לשורשיו.

 

בין הפתגמים שאבו מלחם מצטטת מופיע הפתגם "הצדק כמו פקק, אינו טובע". משפט זה מטעין את העבודות באופן נוסף ומתכתב עם מוטיב המחטים והסיכות המצביעות על מימד הכאב והסבל לא רק באובדן הרקמה והתרבות הכפרית מסורתית, אלא גם באובדן האדמה והבית. עם זאת, לצד הפציעה והכאב המחט היא גם זו שתופרת, מחברת ואולי אף מסמנת את האפשרות לאיחויי ולהחלמה הפוטנציאלית. ובכל זאת, אבו מלחם אינה משמרת רק את הגאווה והיפה שבמסורת, אלא גם את השבר, הקרע והכאב.

הצבת העבודות, בבית העיר, בסמוך ללשכת ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, שעברה שימור ושיחזור, יוצרת מפגש מעניין. הן הלשכה והן העבודות עוסקות בשימור ובזיכרון של מורשת ומסורת – כל אחת בדרכה היא. הלשכה, על ידי שימור ושיחזור, ממסדית, בעלת אופי ייצוגי- לאומי-קולקטיבי, מבטאת את גאון תחיית התרבות העברית, עירוניות ומודרניות. לצידה, עבודות האמנות בעלות אופי אישי יותר, אולי אף נשי, משמרות את הרקמה והמסורת הפלסטינית הכפרית בגאווה אך עם זאת מביעות כאב על היעלמותה.

עם הקיפאון, הקיבוע ועצירת הזמן בלשכה או במפגש עם העבודות, מתבקשת גם ההשהיה של הדעות והאמונות שלנו. ראשית, אנו פוגשים בצורך ובניסיון לשימור בקרב בת העם הפלסטיני. צורך זה מקבל מענה באופן שונה מהמוכר לנו מאופני השימור בתל אביב ובערים הישראליות היהודיות. כאמור, אבו מלחם מבטאת את הזמניות והשבריריות שבשימור עצמו. נקודה זו אינה קשורה רק למדיום האמנותי אלא גם למוגבלות והעדר גישה למשאבים לשימור בקרב אוכלוסיות מסוימות. במובן זה, יש פער ניכר בין מפעלי השימור הממסדיים-ממשלתיים, המשרתים את מפעל יצירת הזיכרון המשותף הישראלי-יהודי, לבין מפעלי שימור מקומיים פלסטיניים דוגמת זה של אבו מלחם.

המפגש בין העבודות של אבו מלחם והלשכה, מזמין את המבקר לחשוב מחדש על תפיסות ופרקטיקות של שימור. מדוע ולמי חשוב לשמר ולשחזר את לשכת דיזנגוף? מה הערך בשימור שולחן העבודה של ראש העיר, בכובע הקש שלו, במפת הפרצלציה מ- 1923? ולצד זאת, מדוע בחרה בותינה אבו מלחם לשמר את הרקמה הפלסטינית, המחטים והכאב ולייצר תפיסת שימור זמנית?

כאנשים המסתובבים בעיר וצורכים את תרבות השימור והשחזור עלינו להיות מודעים לסוגיות אלה, לתהות האם יש ערך לכל מפעלי השימור שמסביבנו, להיות רגישים ומספיק כנים בכדי לשאול את עצמנו מה כל פעולת שימור מבטאת ומה היא מסתירה?

יניב אדרי

יעל רייך מתוך סדרת הצילומים של יניב אדרי, 2011

 

צלם אופנה ותיק ומוערך, פועל משנת 1996. צילם קמפיינים עבור מעצבים וחברות מובילות מהארץ ומהעולם. צילומיו הופיעו במגזינים בינהם VOGUE uk, TWIL MAGAZIN,  TETU . יניב בחר לצלם פריטים מקולקציית inSalam inshalom של המעצבים threeASFOUR ברחובותיה של יפו ובעיקר בשכונות מעורבות בהן חיים בצוותא יהודים ערבים ונוצרים. הדוגמנית יעל רייך היתה בחירתם של מעצביthreeasfour   לפרוייקט בשל מראה הייחודי והאניגמטי    

דפנה שלום

דפנה שלום, "ערבית", 2008

 
 

דפנה שלום, ילידת 1966, חיה ויוצרת בתל אביב וניו יורק מציגה בבית העיר את עבודות הוידאו "תפילת ערבית"  ו"שירת הים-שחרית" המסמנות את קצוות היום והלילה ויוצרות מרחב חושי וחידתי. בשתי העבודות הופכות מילות התפילה לחומריות אסתטית הפותחת שאלות על רוחניות, כוחניות, וזהות.

ב"שירת הים" ( 2004 ) מפגישה האמנית בין שירת אחיה, דורון שלום, את "שירת הים" המושרת כל בוקר בבית הכנסת המזרחי עם קריאת הטקסט בכתב ברייל.  קריאת סימני הברייל על הנייר לבן מערערת על השירת הניצחון המתעדת  את הרגע המיתי של חציית ים סוף בעוד השירה משמרת את כוחה הריגשי והרוחני של התפילה.

ב"ערבית" ( 2008 ) עוקבת המצלמה אחר הזמרת דיקלה, אשר שרה את תפילת הערבית, כשעיניה מכוסות בכיסוי בד שעליו כתוב פסוק מן התפילה. בתנועה סיבובית אין סופית ובהגיה המערבלת יהודיות וערביות מסמנת דמות האישה המיתית את המעבר בין אור וחושך מבלי לראות את תחלופת האור.

דפנה שלום  עוסקת בקשר העדין שבין הטקסט לדימוי, ובין הקול לתנועה. על ידי כך היא מפרקת ומאחדת מחדש את התפילה ומציעה קריאה חידתית ומחודשת של מקורות יהודיים.

 שלום אינה מתיחסת לוידאו מזוית אנתרופולוגית או פולקלוריסטית או  מתרפקת על המקורות אלא מתיחסת אליהם  כשפה חזותית המאפשרת לעבר והווה להתקיים יחדיו ולהדהד במוזיאון.

יוקו אונו

במסגרת התערוכה מציגה יוקו אונו את  עץ המשאלות, 1997

עץ המשאלות, העבודה האינטראקטיבית של יוקו אונו, מהווה חלק בלתי נפרד ברבות מתערוכותיה ברחבי העולם. האנשים מוזמנים לכתוב משאלה על פתק ולתלות אותו על ענף של עץ. חלקן של המשאלות מאוד אישיות וחלקן משאלות למען שלום העולם ועתיד טוב יותר למין האנושי.

"בתור ילדה ביפן", מסבירה האמנית, "נהגתי ללכת למקדש, לכתוב משאלה על פיסת נייר אורז, ולקשור אותה סביב ענף של עץ. העצים בחצרות המקדשים תמיד היו מלאים במשאלותיהם הקשורות של האנשים וזה נראה מרחוק כפריחה לבנה." לאחר כל תערוכה, המשאלות שעל העץ נאספות על ידי אונו –  עד היום נאספו יותר ממיליון משאלות. אלה נשמרות ב " Imagine Peace Tower " אשר בריקיאוויק, איסלנד. "כל עבודותיי הן סוג של משאלה. המשיכו להביע משאלות תוך שאתם נוטלים בהן חלק." – יוקו אונו

 

ביוגרפיה:

יוקו אונו (נולדה ב 1933, בטוקיו, יפן) היא אמנית אשר עבודותיה מעוררות המחשבה מאתגרות את תפיסתם של האנשים את האמנות ואת העולם הסובב אותם. מתחילת הקריירה שלה, הייתה יוקו אמנית קונספטואלית אשר עבודותיה כוללות מיצגים, הדרכות, סרטים, מוסיקה וכתיבה.

אונו, עם ההשפעה היצירתית שלה ועם פוריותה האמנותית, ממשיכה לעורר השראה בקרב הדור החדש.

גסיקה סופיה מיטרני

 

ג'סיקה סופיה מיטרני, מתוך "כיסוי ראש לשלום" 2011

 

במסגרת התערוכה מציגה ג'זיקה סופיה מיטרני את עבדות הוידאו כיסויי ראש לשלום, 2011

כיסויי ראש לשלום הוא ארגון לא היררכי נודד על אופנים, המבקש ליזום פעולה פוליטית החופשייה מכל פרנויה של יחיד או של קבוצה. חברי הארגון פועלים כדי לקדם "שוֹנוּת" על פני "אחידות" והבנה כי הייחודיות והקולקטיביות אינן מסוכסכות האחת עם השנייה. אנחנו יכולים להיות אינדיבידואלים  וקשורים זה לזה.

הארגון מורכב מאחד-עשר חברים מתחלפים אשר מאמינים באפשרות של ביטויים קולקטיביים של תשוקה.

המיצב כולל אחד-עשר כיסויי ראש ווידאו המציג את חברי הארגון בנסיעותיהם למען השלום ברחבי המזרח התיכון.

גסיקה סופיה מיטרני – Nice to meet you

"היא יותר מעניינת מהעבודה שלה

העבודה שלה יותר מעניינת ממנה

היא יותר מעניינת מאוסף האמנות שלה

אוסף האמנות שלה יותר מעניין ממנה"

ג'סיקה סופיה מיטרני בעבודתה "כיסוי ראש לשלום" המוצגת בתערוכה inSALAAM  inSHALLOM בבית העיר, רוכבת על אופניים ופוגשת אנשים שונים וזהויות שונות.

מטרני, אמנית חזותית רב תחומית, משלבת בין וידאו, פרפורמנס, אופנה וטקסט. בעבודותיה היא עוסקת וחוקרת שאלות של זהות בין אם באמצעות דמויות היסטוריות, נעליים או שירה, ומשקפת בנימה הומוריסטית את היחס שבין החיים והאמנות.

שלושה חודשים לפני שהציגה את עבודתה בבית העיר, הציגה ג'סיקה את תערוכת היחיד הראשונה שלה  Lupe and the Austrians (לופה והאוסטרים) ב-Galleria Christopher Paschall , קולומביה, ארץ מולדתה.

המשך…

שרי דיאמונד

 

שרי דיאמונד, "דימיון מחודש של קשרים"

 

סדרת הצילומים " דמיון מחוּדש של קשרים" אשר מוצגת בתערוכה, נוצרה בהשראת סיפור פעולתה של קבוצת מוסלמים בפאריס, בזמן הכיבוש הגרמני של צרפת אשר סיכנו את חייהם תוך כדי הצלת יהודים רבים.

"תוך כדי התמקדות ביחסים העכשוויים בין יהודים למוסלמים, אני חוקרת את פוטנציאל המונטאז'  להדגשת דמיון, חוקרת את ההבדלים, ויוצרת הדמיה של המרת דיכוטומיות לדו-קיום. בעזרת שימוש בתמונות שצולמו בפריז ובאיסטנבול, אני משלבת, בצורה חלקה, תמונות של בתי כנסת ומסגדים ויוצרת דימויים וחללים חדשים שבהם מציאויות אחרות יכולות להתרחש, מציאויות של דו קיום, כבוד, הדדיות ושיתוף. אני מבקשת ליצור עבודת אמנות העוסקת באופן פעיל בדיאלוג המתרכז בחיסולם של גבולות, בשימור האנושות ובעידוד אמפתיה."

באוסף המאמרים שלו, "כותב בחשיכה", כותב הסופר הישראלי, דויד גרוסמן, ברהיטות על הפוטנציאל של "גישה ספרותית". בימים בהולים אלה, אני רוצה לחקור את הפוטנציאל של "גישה חזותית", אם לצטט את גרוסמן, כ "אקט של הגדרה מחדש את עצמנו כבני אדם במצב שכל מהותו והמתודולוגיה שלו מורכבים מדה-הומניזציה".

תוך שהיא מתעמקת באפשרויות הנרטיביות, הסימבוליות והפואטיות של דימויים,  דיאמונד חקרה את פוטנציאל הצילום מנקודות מבט יוצאות דופן, המשלב מספר רב של תמונות על משטח יחיד בחדר חושך ולאחרונה היא מחברת תמונות, זו לצד זו ובשכבות, באופן דיגיטלי.

 

שרי דיאמונד (נולדה ב 1961. פלורידה, ארה"ב) חיה ועובדת בניו-יורק. ב 2008 היא קיבלה מענק מחקר מקרן ניו-יורק לאמנויות בצילום ושני מענקים מהמחלקה לקשרי תרבות של ניו-יורק. עבודותיה הוצגו בגלריות רבות, כולל: 

 PS 122 Gallery, Art Projects International, and theAlternativeMuseum.

 

 

בותינה אבו מילחם

 

בותינה אבו מילחם, מתוך "המחט ניצחה את התופר", 2002-2010

 
בותינה  אבו מלחם (נולדה ב 1961. ערערה, ישראל) מלמדת אמנות לילדים צעירים בכפר בו נולדה ושבו היא ממשיכה לחיות ולעבוד. היא השתתפה בתערוכות ברחבי ישראל ובחו"ל.

עבודתיה של בותינה אבו מלחם " המחט ניצחה את התופר", אשר מוצגת בבית העיר, לוקחת רקמה פלסטינית ומעבירה אותה לעולם של אמנות מודרנית. חוטים צבעוניים מסמנים קווים לרוחב בדים ארוגים, כקווי הגבול שעל מפה, מחוברים אל הבד בעזרת סיכות מזדקרות. כל זה נטבל בשעווה אשר אוטמת את החומרים השבריריים והופכת את הפונקציונאלי לחפץ של אמנות.

 

נבט יצחק

נבט יצחק, "שמחה גדולה הלילה", 2007

 

נבט יצחק (נןלדה ב 1975. ירושלים, ישראל) חיה ויוצרת בתל אביב.  למדה אמנות במכללת הדסה, בבי"ס מוסררה לצילום וניו מדיה ובאקדמיה לאמנות ועיצוב של בצלאל. כולם בירושלים. יצחק הציגה בתערוכות ברחבי הארץ ובחו"ל, כולל במוזיאונים ובגלריות באמסטרדם, איסטנבול, פאריס, פראג וטאיפיי.

בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו:

 שמחה גדולה הלילה, 2009

הקרנה בערוץ יחיד, קול, 10 דקות 43 שניות

התזמורת הערבית של רשות השידור הישראלית הוקמה בשנת 1948  ופעלה עד 1993 כחלק מקול ישראל בערבית. רוב הנגנים היו מהגרים יהודים מעיראק ומצרים אשר הגיעו לישראל בשנות החמישים המוקדמות. בתחילה ניגנה התזמורת קטעים מוסיקליים קצרים שהושמעו במסגרת חידוני רדיו ומאוחר יותר, התרחב הרפרטואר שלה וכלל מוסיקה מקורית מכל העולם הערבי.

בשנת 1957, עם הגעתו של המוסיקאי זוזו מוסא ממצרים, אורגנה התזמורת מחדש ולבשה את הצורה המוכרת לציבור מההופעות המאוחרות יותר שלה בטלוויזיה הממלכתית. התזמורת היוותה את אחד המוסדות המרכזיים של המוסיקה הערבית בישראל ומשכה מאזינים מהאזור כולו.

למרבה הצער, תיעוד התזמורת והמקורות ההיסטוריים לגבי פעילותה, חסרים. שם עבודתה של נבט יצחק לקוח מספרה של ענבל פרלסון בעל אותו שם. בספר זה, פרלסון בודקת את הקונטקסט הפוליטי-היסטורי ואת הנסיבות שהובילו את אותם נגנים, עשרות שנים לאחר עלייתם לארץ ישראל, לדבוק בעולם תרבותי זה ולהמשיך לחיות את השפה ואת המוסיקה שהביאו איתם מארצות מוצאם.

עבודתה של יצחק משתמשת בחומר ארכיוני מקורי של רשות השידור הישראלית, המציג את התזמורת מופיעה בתוכנית "מוסיקה ושיר".

יצחק מפרקת ובונה מחדש חומרים אלה. על ידי התעכבות על רגע מהעבר ונותנת לתזמורת פלטפורמה חדשה.

 

קונצרט וידיאו, 2005

מיצב וידיאו, קול, 21 דקות, 42 שניות

 עבודה זו,  עבור ערוץ אחד או יותר של וידיאו, מכילה תמונות שנלקחו מקטעי סרטים, בעיקר תיעודים ממלחמות ישראל ומחזות זמר מצריים ישנים.

הקולות המקוריים של אותם קטעים קטעי הסרטים בשילוב המניפולציות שנעשו עליהם בעריכה, יוצרים את "הפרטיטורה" של היצירה. על ידי הוצאת קטעי הסרטים מתוך הקונטקסט המקורי וצירופם בחזרה בדרכים חדשות, יצחק מייצרת רעיונות ואסוציאציות חדשים בנוגע לסכסוך ולקשר ההדוק שבין שתי התרבויות.

 

 

רפאת חטאב

רפאת חטאב, מתוך "ללא כותרת", 2009

 

ראפת חטאב, יליד יפו, 1981,  הוא אמן מיצג, צלם ,דראגיסט פוליטי ופעיל חברתי וחבר בקבוצת האמנים המנהלת את גלריה אלפרד.

בעבודת הווידיאו של ראפת חטאב, ללא כותרת (2009 ) נראה האמן שואב מים בדלי ומשקה באריכות עץ זית, תוך שהוא ממולל את עלי העץ ומלטף ברכות את גזעו. ברקע מתנגן השיר "חוּב" (אהבה) של הזמר הלבנוני אחמד כעאבור. השיר "חוב" פונה אל תחושת השייכות של קהל שומעים קולקטיבי פלסטיני.

 "אני עזבתי מקום", חוזר פזמון השיר, ותנועת המצלמה מלווה את ידי האמן החופנות את עלי הזית בעדינות. לרגע נדמה כי העבודה עוסקת בזכרון, בדימוי עץ הזית בתרבות הפלסטינית כסימן לירי לאומי של הכפר הפלסטיני, של גן העדן האבוד שלפני הנכבה. אולם מטפורת "זכות השיבה" מתערערת באחת כשהמצלמה מתרחקת ומגלה כי עץ הזית נמצא במרכזה של רחבת המרצפות בכיכר רבין וכי מקור המים המשקים את העץ הוא בריכת המזרקה הסמוכה לבניין העירייה. עץ הזית תחום בריבוע צר בין מרצפות הרחבה שבלב כיכר העיר תל=אביב-יפו, כיכר המזוהה עם הפגנות פוליטיות, חגיגות יום העצמאות וזירת הרצח של ראש ממשלה בישראל. העץ נטוע אמנם באדמת פלסטין, אך נראה תלוש וזר במסגרת הבטון המאיימת לחנוק אותו ולבודד אותו בתוך הכרך האורבני הציוני הגדול בישראל.

 העבודה מתרכזת במתח בין מילותיו של השיר וקולו של כעאבור אשר קוראות לגילוי השורשים, לזהות קולקטיבית ואשר קוראת לאלו שעזבו מקום לחזור לביתם לבין תודעת מקומו של חטאב, שמעולם לא עזב ולכן גם אין לו לאן לחזור.

 *מתוך הטקסט של טל בן צבי לתערוכה "גברים בשמש"

 

 

 

 

 

יוסף זוזף דדון

רונית אלקבץ מתוך הסרט "ציון", 2002-2007

ג'וזף דדון יליד 1975 ניס, צרפת, עלה לישראל בשנת 1980 והתיישב עם אמו באופקים, בה גדל והתחנך כבחור ישיבה.

במהלך השנים, הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד במוזיאון פתח תקווה לאמנות, גלריה אלון שגב. בחו"ל הציג בין היתר תערוכות יחיד באתונה, ב"לה פלאטו" מרכז מוביל לאמנות עכשווית בפריז, בגלריה מרטין אבוקאייה בפריז, במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית בניס, במוזיאון לאמנות מודרנית בשטרסבורג ובמוזיאון הקולנוע של דיסלדורף. סרטיו הוצגו במסגרת פסטיבלים לקולנוע ובמוזיאונים ובגלריות במאלטה, בגרמניה ובבלגיה.

 

יוסף דדון, צלם, אמן וידיאו ובמאי שהציג בעבר עבודות בתחומי מדיה מגוונים: צילום, מיצב ווידיאו, עוסק בשנים האחרונות במדיום הקולנועי. דדון הוא הבמאי הישראלי הראשון שמוזיאון הלובר שיתף איתו פעולה ואפשר לו לצלם בין כתליו. סרטיו הם אודיסיאה מתמשכת בין מחוזות מנטאליים וגיאוגרפיים שונים בישראל ובאירופה, בין נופי ילדות באופקים לנופים באגן הים התיכון, בין נופי מדבר דרומיים בנגב למחוזות קדושה ומיסטיקה, ובין מזרח למערב.

 

הסרט ציון (2007-2002) –  עבודת וידאו שהיא חלק  מטרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז

הטרילוגיה עולמים/שנטי/ציון נעה על ציר התפתחות המבקש לייצר זהות אישית ואמנותית, תוך ניסיון להכיל דיסוננסים שונים, בין מערב למזרח, חילוניות לדתיות, בין מה שמצטייר כלפי חוץ לאמירות מגדריות מוצפנות.

 הסרט  מאגד בתוכו סוגיות המעסיקות את דדון ולמרכיבים המנטאליים המייחדים את עולמו. היצירה מורכבת משני סרטים תחת אותה כותרת: סרט בשחור לבן באורך 12 דק' שהוקרן בשנת 2006 במוזיאון הלובר, וסרט בצבע באורך שעה, שיוצג בתערוכה. הסרט צולם באופקים, תקוע, ירושלים ובמוזיאון הלובר.
ירושלים- אותה מגלמת באופן אלגורי רונית אלקבץ, היא הדמות המרכזית המניעה את העלילה. בשפה חזותית יוצאת דופן המחברת בין קולנוע לאמנות, משרטט דדון יצירה אלגורית על ירושלים בראי הזמן ואירועי ההיסטוריה שהותירו אותה חבולה, שפופה ומושפלת. הסרט מתאר את אסטרטגיית ההישרדות של ציון עד לתקומה.

ההיסטוריה היהודית, נופי בראשית, מדבר יהודה והנגב, מראות העיירה אופקים – מקבלים מימד חדש של כוח ועוצמה הצהרתית המגיעים לשיאם באקט פוליטי תרבותי המנוסח במיצג שמתקיים במוזיאון הלובר – מוסד בעל כוח ולב לבו של הממסד התרבותי המערבי. בעיצוב אסתטי מוקפד ובשפה קולנועית עשירה בדימויים, מציב דדון את העמדה היהודית בחזית האמירה הקולנועית.
בציון מרחיב דדון את העיסוק בזהות האישית-מגדרית לזהות הלאומית ולמעמד האמן כשמאן שבכוחותיו לחולל שינוי. דדון מציג חזון תרבותי ונוקט עמדה לגבי היחס של המערב ומעמדה של ציון/ירושלים בתוך התרבות הקנונית שלו. באחד משיאי הסרט, מתבצעת חדירה למוזיאון הלובר, במהלכה מתחולל אקט של שינוי קודים וצפנים.

באגף הלבאנט המוקדש לשימור אמנות המזרח הקרוב, ממנו נעדרים שרידי עברה התנ"כיים, מתהלכת אלקבץ-ציון בשמלה מלכותית בעיצובו של כריסטיאן לקרואה ומכריזה בנוכחותה על מהלך של תיקון וריפוי.

ציון היא אישה ממשית, אך גם ישות דתית-מיסטית ואיקונה אוניברסאלית המגלמת הלך רוח ומצב מנטאלי כלל אנושי כלפי ירושלים. ציון- בה נטועים יסודות הקשר בין מזרח למערב, מבטאה את הטרגדיה האנושית והמלנכוליה שמקרינה ירושלים לעולם. הסרט מציג מאבק בין הרוח לחומר, בין מזרח למערב, בין היהדות לנצרות, בין החטא לעונשו ובין היגיון לשיגעון.

?F שנה של אופנה בבית העיר

ברוכים הבאים לבלוג של בית העיר! הבלוג ילווה את שנת האופנה בבית העיר, בו תוכלו להתעדכן על המתרחש בבית, על התערוכות המתחלפות לאורך השנה, על מפגשי אמן, אירועי מוסיקה, מסיבות, הרצאות ועוד. נאפשר לכם הצצה נדירה אל חדרי העבודה של האמנים והמעצבים המשתתפים בפרויקט, ועוד ועוד הפתעות לאורך השנה…

המשך…