threeASFOUR

ג'סיקה מיטרני זכתה בפסטיבל הסרטים ASVOFF5 עם עבודה שיצרה עבור בית העיר

ג'סיקה סופיה מיטרני זכתה עם עבודתה "כיסוי ראש לשלום" בפסטיבל הסרטים ASVOFF5 באצירתה של אייקון האופנה דיאן פרנה שהתקיים שבוע שעבר במוזיאון פומפידו בפריז. העבודה "כיסוי ראש לשלום" נוצרה במיוחד עבור התערוכה  inSALLAM inSHALOM   שפתחה את "שנה של אופנה בבית העיר".

הווידאו מציג את אחד -עשר חברי ארגון "כיסויי ראש לשלום" בנסיעותיהם למען השלום ברחבי המזרח התיכון.

ג'סיקה סופיה מיטרני, מתוך: "כיסוי ראש לשלום", 2011

המשך…

העין השלישית של threeASFOUR

 לייבל האופנה  threeASFOUR  שפתח את שנה של אופנה בבבית העיר עם הקולקציה  inSALLAM inSHALOM    הציג ממש בימים אלה את  קולקצית אביב 2013 בשבוע האופנה ב- N.Y . הקולקציה הצבעונית בהשראת שדות מגנטיים ואנרגיה זוכה לשבחים רבים. לנו זה הזכיר שבדיוק לפני שנה בית העיר פגשה אותם בשבוע האופנה. אנחנו ממשיכים לעקוב… 
 
threeASFOUR, spring 2013 collection
threeASFOUR, spring 2013 collection

טיפ טיפוח עם חיים ויטלי כהן

ספר על עצמך

עזבתי את באר שבע לפני 13 שנה ובאר שבע מעולם לא עזבה אותי. תל אביב עזרה לי להפוך לגננת ביום ומוזיקאי ודי ג'יי בלילה. קוקטייל אקזוטי כזה, של ריח חיתולים ועשן מסיבות, לא תטעמו בשום מקום.

מה יפה בעינייך?

החלון שלי : פנורמת הרשע-פשע המרהיבה על העיר, ממגדל הבנק הבינלאומי השטוח ועד התחנה המרכזית הישנה, התמונה של אמי ("אתה כל כך דומה לה") ביום חתונתה שתלויה עליו, המיני כדור-דיסקו שתלוי מעליה ועושה לי שיגועים של אור כשאני עובד על מוזיקה. יפה שאני לא רשע ו/או פושע ובכל זאת יש לי כזה חלון!

האם אתה אוהב את הגוף שלך?

איך אני יכול שלא לאהוב אותו? למעשה, אין לי ברירה. מזה 34 שנים הוא נותן לי כל מה שאני צריך והוא מקבל ממני כל מה שהוא רוצה. טוב, למעט גיל ההתבגרות, שנאתי אותו אז, ולא רק אני.

באיזה איבר בגוף אתה עושה הכי הרבה שימוש ?

הלב. כל היממה הוא שואב, לוקח, אוהב, משתוקק, דופק ומוציא. גם המוח משמש אותי לעיתים תכופות אבל לא כמו הלב.

יוחאי מטוס " I love city hall"

מה אתה אוהב לחשוף בגוף, ומה להסתיר?

אני מעדיף מראש לחשוף רק טפח אחד, כדי לא לגלות טפחיים חשופים אחר כך. המצח שלי קצת גבוהה לטעמי. מצאתי דרך מיוחדת להסתיר את חלקה בעזרת שיער מהראש, אפילו המצאתי לזה שם – "השקעה".

איזה איבר הייתי מוסיף או מוריד מהגוף?

הייתי מוסיף קרן למצח. כך אהפוך מסתם יצור מוזר ליצור מהאגדות, ובדרך אף אגשים את חלומן של כמה ילדות. נדמה לי שקרן כזו הייתה מסיטה את תשומת הלב מהמצח הגבוהה.

תן לנו טיפ לטיפוח:

טיפ אחד לאנטי-אייג'ינג זול ויעיל: אם אתם זכרי אדם – תשהו יותר במחיצת ילדים, אם אתן נקבות אדם – תתרחקו מהם כמו מאש. אם אתם חד קרן, אז תיזהרו מילדות חולמניות וציידי טאלנטים …

טיפ שני להרמת גבות: לק בצבעים שונים על הציפורניים. ניתוח להרמת גבות.

טיפ שלישי לאחיזת עיניים: קונסילר! 

יהודה קיסר, "סוד המזלות", כיתת אמן
חיים ויטלי כהן יופיע יחד עם שותפתו לצמד " קריסטל בייבס", סימה גוטמן ביום שלישי הקרוב באירוע בבית העיר "טעם ערבי"

המלכה הבלתי מעורערת של הטעם הערבי – דונטלה ורסאצה

דונטלה בדיוקן עצמי

לקראת יום שלישי הבא, ה 28.2, הערב האחרון עם עורך התוכן, איל שגיא ביזאוי, בתערוכה inSALLAM inSHALLOM, שיעסוק במושג "טעם ערבי", בחרנו לחשוף את המלכה, האחת והיחידה, של "הטעם הערבי", דונטלה ורסאצ'ה.

דונטלה נולדה ברג'ו די קליבריה, איטליה שם גדלה עם אחייה ג'אני וסנטו. אמם הייתה תופרת והיא בילתה זמן רב בעזרה לאמה בעבודות התפירה. מצבם הכלכלי של המשפחה היה קשה מאוד, ולימים החברה שהקימו האחים לבית ורסאצ'ה, בראשותו של האח הגדול והמעצב הבכיר, ג'אני, הוערכה בשנת הירצחו בכמיליארד דולר.מאז הירצחו של אחיה  ממלאת דונטלה את מקומו כמעצבת ראשית , וממשיכה את דרכו ואת סגנונו המיוחד.

קיבצנו עבורכם מטעמי דונטלה מסוכרים, תהנו…

ויוה לה דונטלה!
 
פרטים נוספים על האירוע "טעם ערבי"

דיזנגוף פינת אבו מלחם

בותינה אבו מלחם, אמנית מהכפר עררה, מציגה בבית העיר את סדרת העבודות "המחט ניצחה את התופר", בה היא מציגה בגדים מטופלים ברקמה, סיכות ושעווה. אבו מלחם משלבת בעבודותיה פרקטיקות ומוטיבים שונים: מחטים וסיכות אותן היא נועצת על גבי הבד, רקמה פלסטינית כפרית, פתגמים ומשלים אסלאמיים, כשבסוף תהליך היצירה היא טובלת את הבגד בשעווה חמה. השעווה המתקררת, מתקשה ומקבעת את הבגד. באופן זה, מציגה אבו מלחם בגדים המאבדים את הפונקציונאליות שלהם נוכח הפעולה האמנותית.

הפעולה החותמת את תהליך היצירה רבת משמעות, שכן בטבילת הבגדים בשעווה מאגדת אבו מלחם את המוטיבים ומשמרת אותם יחדיו. במובן זה, עבודותיה עוסקות בנושא השימור. לאור זה, הבחירה בשעווה מעניינת שכן מחד השעווה מקבעת ומשמרת, ומאידך היא עלולה להישבר, להתפורר ובאפשרותה להימס עם שינויי הטמפרטורה. מכאן, אני מציעה לראות בעבודות כמבטאות תפיסה מורכבת של מעשה השימור המצביעה על הצורך ואף הרצון לשמר פרטים וסמלים מהעבר, ועם זאת מכירה במימדים הזמניים שבשימור.

ביטויי מרכזי בעיסוק בסוגיית השימור בעבודות הוא בשימוש ובשימור הרקמה הפלסטינית. אבו מלחם מספרת שהיא יוצרת מתוך הכפר והסביבה הקרובה לה, וכי לרקמה הכפרית הנעלמת ואוזלת מקום חשוב בתרבות הפלסטינית. בנוסף, בעבודות מצוטטים פתגמים מוכרים מהמסורת הערבית המצביעים גם הם על הקשר למסורת וחשיבותה בכינון הזהות. כך, לצד המשפט "סבתא מייפה את עיניה ברקמה כאילו שמושכת צבע כחול על עיניה", מצוטט הפתגם "מי שאין לו שורשים ימות מצער"- משפט המבטא את הצורך בשורשים ובמסורת, ובו בעת מזהיר ממה שעלול לקרות למי שאיבד את הזיקה לשורשיו.

 

בין הפתגמים שאבו מלחם מצטטת מופיע הפתגם "הצדק כמו פקק, אינו טובע". משפט זה מטעין את העבודות באופן נוסף ומתכתב עם מוטיב המחטים והסיכות המצביעות על מימד הכאב והסבל לא רק באובדן הרקמה והתרבות הכפרית מסורתית, אלא גם באובדן האדמה והבית. עם זאת, לצד הפציעה והכאב המחט היא גם זו שתופרת, מחברת ואולי אף מסמנת את האפשרות לאיחויי ולהחלמה הפוטנציאלית. ובכל זאת, אבו מלחם אינה משמרת רק את הגאווה והיפה שבמסורת, אלא גם את השבר, הקרע והכאב.

הצבת העבודות, בבית העיר, בסמוך ללשכת ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, שעברה שימור ושיחזור, יוצרת מפגש מעניין. הן הלשכה והן העבודות עוסקות בשימור ובזיכרון של מורשת ומסורת – כל אחת בדרכה היא. הלשכה, על ידי שימור ושיחזור, ממסדית, בעלת אופי ייצוגי- לאומי-קולקטיבי, מבטאת את גאון תחיית התרבות העברית, עירוניות ומודרניות. לצידה, עבודות האמנות בעלות אופי אישי יותר, אולי אף נשי, משמרות את הרקמה והמסורת הפלסטינית הכפרית בגאווה אך עם זאת מביעות כאב על היעלמותה.

עם הקיפאון, הקיבוע ועצירת הזמן בלשכה או במפגש עם העבודות, מתבקשת גם ההשהיה של הדעות והאמונות שלנו. ראשית, אנו פוגשים בצורך ובניסיון לשימור בקרב בת העם הפלסטיני. צורך זה מקבל מענה באופן שונה מהמוכר לנו מאופני השימור בתל אביב ובערים הישראליות היהודיות. כאמור, אבו מלחם מבטאת את הזמניות והשבריריות שבשימור עצמו. נקודה זו אינה קשורה רק למדיום האמנותי אלא גם למוגבלות והעדר גישה למשאבים לשימור בקרב אוכלוסיות מסוימות. במובן זה, יש פער ניכר בין מפעלי השימור הממסדיים-ממשלתיים, המשרתים את מפעל יצירת הזיכרון המשותף הישראלי-יהודי, לבין מפעלי שימור מקומיים פלסטיניים דוגמת זה של אבו מלחם.

המפגש בין העבודות של אבו מלחם והלשכה, מזמין את המבקר לחשוב מחדש על תפיסות ופרקטיקות של שימור. מדוע ולמי חשוב לשמר ולשחזר את לשכת דיזנגוף? מה הערך בשימור שולחן העבודה של ראש העיר, בכובע הקש שלו, במפת הפרצלציה מ- 1923? ולצד זאת, מדוע בחרה בותינה אבו מלחם לשמר את הרקמה הפלסטינית, המחטים והכאב ולייצר תפיסת שימור זמנית?

כאנשים המסתובבים בעיר וצורכים את תרבות השימור והשחזור עלינו להיות מודעים לסוגיות אלה, לתהות האם יש ערך לכל מפעלי השימור שמסביבנו, להיות רגישים ומספיק כנים בכדי לשאול את עצמנו מה כל פעולת שימור מבטאת ומה היא מסתירה?

יניב אדרי

יעל רייך מתוך סדרת הצילומים של יניב אדרי, 2011

 

צלם אופנה ותיק ומוערך, פועל משנת 1996. צילם קמפיינים עבור מעצבים וחברות מובילות מהארץ ומהעולם. צילומיו הופיעו במגזינים בינהם VOGUE uk, TWIL MAGAZIN,  TETU . יניב בחר לצלם פריטים מקולקציית inSalam inshalom של המעצבים threeASFOUR ברחובותיה של יפו ובעיקר בשכונות מעורבות בהן חיים בצוותא יהודים ערבים ונוצרים. הדוגמנית יעל רייך היתה בחירתם של מעצביthreeasfour   לפרוייקט בשל מראה הייחודי והאניגמטי    

דפנה שלום

דפנה שלום, "ערבית", 2008

 
 

דפנה שלום, ילידת 1966, חיה ויוצרת בתל אביב וניו יורק מציגה בבית העיר את עבודות הוידאו "תפילת ערבית"  ו"שירת הים-שחרית" המסמנות את קצוות היום והלילה ויוצרות מרחב חושי וחידתי. בשתי העבודות הופכות מילות התפילה לחומריות אסתטית הפותחת שאלות על רוחניות, כוחניות, וזהות.

ב"שירת הים" ( 2004 ) מפגישה האמנית בין שירת אחיה, דורון שלום, את "שירת הים" המושרת כל בוקר בבית הכנסת המזרחי עם קריאת הטקסט בכתב ברייל.  קריאת סימני הברייל על הנייר לבן מערערת על השירת הניצחון המתעדת  את הרגע המיתי של חציית ים סוף בעוד השירה משמרת את כוחה הריגשי והרוחני של התפילה.

ב"ערבית" ( 2008 ) עוקבת המצלמה אחר הזמרת דיקלה, אשר שרה את תפילת הערבית, כשעיניה מכוסות בכיסוי בד שעליו כתוב פסוק מן התפילה. בתנועה סיבובית אין סופית ובהגיה המערבלת יהודיות וערביות מסמנת דמות האישה המיתית את המעבר בין אור וחושך מבלי לראות את תחלופת האור.

דפנה שלום  עוסקת בקשר העדין שבין הטקסט לדימוי, ובין הקול לתנועה. על ידי כך היא מפרקת ומאחדת מחדש את התפילה ומציעה קריאה חידתית ומחודשת של מקורות יהודיים.

 שלום אינה מתיחסת לוידאו מזוית אנתרופולוגית או פולקלוריסטית או  מתרפקת על המקורות אלא מתיחסת אליהם  כשפה חזותית המאפשרת לעבר והווה להתקיים יחדיו ולהדהד במוזיאון.

יוקו אונו

במסגרת התערוכה מציגה יוקו אונו את  עץ המשאלות, 1997

עץ המשאלות, העבודה האינטראקטיבית של יוקו אונו, מהווה חלק בלתי נפרד ברבות מתערוכותיה ברחבי העולם. האנשים מוזמנים לכתוב משאלה על פתק ולתלות אותו על ענף של עץ. חלקן של המשאלות מאוד אישיות וחלקן משאלות למען שלום העולם ועתיד טוב יותר למין האנושי.

"בתור ילדה ביפן", מסבירה האמנית, "נהגתי ללכת למקדש, לכתוב משאלה על פיסת נייר אורז, ולקשור אותה סביב ענף של עץ. העצים בחצרות המקדשים תמיד היו מלאים במשאלותיהם הקשורות של האנשים וזה נראה מרחוק כפריחה לבנה." לאחר כל תערוכה, המשאלות שעל העץ נאספות על ידי אונו –  עד היום נאספו יותר ממיליון משאלות. אלה נשמרות ב " Imagine Peace Tower " אשר בריקיאוויק, איסלנד. "כל עבודותיי הן סוג של משאלה. המשיכו להביע משאלות תוך שאתם נוטלים בהן חלק." – יוקו אונו

 

ביוגרפיה:

יוקו אונו (נולדה ב 1933, בטוקיו, יפן) היא אמנית אשר עבודותיה מעוררות המחשבה מאתגרות את תפיסתם של האנשים את האמנות ואת העולם הסובב אותם. מתחילת הקריירה שלה, הייתה יוקו אמנית קונספטואלית אשר עבודותיה כוללות מיצגים, הדרכות, סרטים, מוסיקה וכתיבה.

אונו, עם ההשפעה היצירתית שלה ועם פוריותה האמנותית, ממשיכה לעורר השראה בקרב הדור החדש.

גסיקה סופיה מיטרני

 

ג'סיקה סופיה מיטרני, מתוך "כיסוי ראש לשלום" 2011

 

במסגרת התערוכה מציגה ג'זיקה סופיה מיטרני את עבדות הוידאו כיסויי ראש לשלום, 2011

כיסויי ראש לשלום הוא ארגון לא היררכי נודד על אופנים, המבקש ליזום פעולה פוליטית החופשייה מכל פרנויה של יחיד או של קבוצה. חברי הארגון פועלים כדי לקדם "שוֹנוּת" על פני "אחידות" והבנה כי הייחודיות והקולקטיביות אינן מסוכסכות האחת עם השנייה. אנחנו יכולים להיות אינדיבידואלים  וקשורים זה לזה.

הארגון מורכב מאחד-עשר חברים מתחלפים אשר מאמינים באפשרות של ביטויים קולקטיביים של תשוקה.

המיצב כולל אחד-עשר כיסויי ראש ווידאו המציג את חברי הארגון בנסיעותיהם למען השלום ברחבי המזרח התיכון.

גסיקה סופיה מיטרני – Nice to meet you

"היא יותר מעניינת מהעבודה שלה

העבודה שלה יותר מעניינת ממנה

היא יותר מעניינת מאוסף האמנות שלה

אוסף האמנות שלה יותר מעניין ממנה"

ג'סיקה סופיה מיטרני בעבודתה "כיסוי ראש לשלום" המוצגת בתערוכה inSALAAM  inSHALLOM בבית העיר, רוכבת על אופניים ופוגשת אנשים שונים וזהויות שונות.

מטרני, אמנית חזותית רב תחומית, משלבת בין וידאו, פרפורמנס, אופנה וטקסט. בעבודותיה היא עוסקת וחוקרת שאלות של זהות בין אם באמצעות דמויות היסטוריות, נעליים או שירה, ומשקפת בנימה הומוריסטית את היחס שבין החיים והאמנות.

שלושה חודשים לפני שהציגה את עבודתה בבית העיר, הציגה ג'סיקה את תערוכת היחיד הראשונה שלה  Lupe and the Austrians (לופה והאוסטרים) ב-Galleria Christopher Paschall , קולומביה, ארץ מולדתה.

המשך…

שרי דיאמונד

 

שרי דיאמונד, "דימיון מחודש של קשרים"

 

סדרת הצילומים " דמיון מחוּדש של קשרים" אשר מוצגת בתערוכה, נוצרה בהשראת סיפור פעולתה של קבוצת מוסלמים בפאריס, בזמן הכיבוש הגרמני של צרפת אשר סיכנו את חייהם תוך כדי הצלת יהודים רבים.

"תוך כדי התמקדות ביחסים העכשוויים בין יהודים למוסלמים, אני חוקרת את פוטנציאל המונטאז'  להדגשת דמיון, חוקרת את ההבדלים, ויוצרת הדמיה של המרת דיכוטומיות לדו-קיום. בעזרת שימוש בתמונות שצולמו בפריז ובאיסטנבול, אני משלבת, בצורה חלקה, תמונות של בתי כנסת ומסגדים ויוצרת דימויים וחללים חדשים שבהם מציאויות אחרות יכולות להתרחש, מציאויות של דו קיום, כבוד, הדדיות ושיתוף. אני מבקשת ליצור עבודת אמנות העוסקת באופן פעיל בדיאלוג המתרכז בחיסולם של גבולות, בשימור האנושות ובעידוד אמפתיה."

באוסף המאמרים שלו, "כותב בחשיכה", כותב הסופר הישראלי, דויד גרוסמן, ברהיטות על הפוטנציאל של "גישה ספרותית". בימים בהולים אלה, אני רוצה לחקור את הפוטנציאל של "גישה חזותית", אם לצטט את גרוסמן, כ "אקט של הגדרה מחדש את עצמנו כבני אדם במצב שכל מהותו והמתודולוגיה שלו מורכבים מדה-הומניזציה".

תוך שהיא מתעמקת באפשרויות הנרטיביות, הסימבוליות והפואטיות של דימויים,  דיאמונד חקרה את פוטנציאל הצילום מנקודות מבט יוצאות דופן, המשלב מספר רב של תמונות על משטח יחיד בחדר חושך ולאחרונה היא מחברת תמונות, זו לצד זו ובשכבות, באופן דיגיטלי.

 

שרי דיאמונד (נולדה ב 1961. פלורידה, ארה"ב) חיה ועובדת בניו-יורק. ב 2008 היא קיבלה מענק מחקר מקרן ניו-יורק לאמנויות בצילום ושני מענקים מהמחלקה לקשרי תרבות של ניו-יורק. עבודותיה הוצגו בגלריות רבות, כולל: 

 PS 122 Gallery, Art Projects International, and theAlternativeMuseum.

 

 

בותינה אבו מילחם

 

בותינה אבו מילחם, מתוך "המחט ניצחה את התופר", 2002-2010

 
בותינה  אבו מלחם (נולדה ב 1961. ערערה, ישראל) מלמדת אמנות לילדים צעירים בכפר בו נולדה ושבו היא ממשיכה לחיות ולעבוד. היא השתתפה בתערוכות ברחבי ישראל ובחו"ל.

עבודתיה של בותינה אבו מלחם " המחט ניצחה את התופר", אשר מוצגת בבית העיר, לוקחת רקמה פלסטינית ומעבירה אותה לעולם של אמנות מודרנית. חוטים צבעוניים מסמנים קווים לרוחב בדים ארוגים, כקווי הגבול שעל מפה, מחוברים אל הבד בעזרת סיכות מזדקרות. כל זה נטבל בשעווה אשר אוטמת את החומרים השבריריים והופכת את הפונקציונאלי לחפץ של אמנות.

 

נבט יצחק

נבט יצחק, "שמחה גדולה הלילה", 2007

 

נבט יצחק (נןלדה ב 1975. ירושלים, ישראל) חיה ויוצרת בתל אביב.  למדה אמנות במכללת הדסה, בבי"ס מוסררה לצילום וניו מדיה ובאקדמיה לאמנות ועיצוב של בצלאל. כולם בירושלים. יצחק הציגה בתערוכות ברחבי הארץ ובחו"ל, כולל במוזיאונים ובגלריות באמסטרדם, איסטנבול, פאריס, פראג וטאיפיי.

בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו:

 שמחה גדולה הלילה, 2009

הקרנה בערוץ יחיד, קול, 10 דקות 43 שניות

התזמורת הערבית של רשות השידור הישראלית הוקמה בשנת 1948  ופעלה עד 1993 כחלק מקול ישראל בערבית. רוב הנגנים היו מהגרים יהודים מעיראק ומצרים אשר הגיעו לישראל בשנות החמישים המוקדמות. בתחילה ניגנה התזמורת קטעים מוסיקליים קצרים שהושמעו במסגרת חידוני רדיו ומאוחר יותר, התרחב הרפרטואר שלה וכלל מוסיקה מקורית מכל העולם הערבי.

בשנת 1957, עם הגעתו של המוסיקאי זוזו מוסא ממצרים, אורגנה התזמורת מחדש ולבשה את הצורה המוכרת לציבור מההופעות המאוחרות יותר שלה בטלוויזיה הממלכתית. התזמורת היוותה את אחד המוסדות המרכזיים של המוסיקה הערבית בישראל ומשכה מאזינים מהאזור כולו.

למרבה הצער, תיעוד התזמורת והמקורות ההיסטוריים לגבי פעילותה, חסרים. שם עבודתה של נבט יצחק לקוח מספרה של ענבל פרלסון בעל אותו שם. בספר זה, פרלסון בודקת את הקונטקסט הפוליטי-היסטורי ואת הנסיבות שהובילו את אותם נגנים, עשרות שנים לאחר עלייתם לארץ ישראל, לדבוק בעולם תרבותי זה ולהמשיך לחיות את השפה ואת המוסיקה שהביאו איתם מארצות מוצאם.

עבודתה של יצחק משתמשת בחומר ארכיוני מקורי של רשות השידור הישראלית, המציג את התזמורת מופיעה בתוכנית "מוסיקה ושיר".

יצחק מפרקת ובונה מחדש חומרים אלה. על ידי התעכבות על רגע מהעבר ונותנת לתזמורת פלטפורמה חדשה.

 

קונצרט וידיאו, 2005

מיצב וידיאו, קול, 21 דקות, 42 שניות

 עבודה זו,  עבור ערוץ אחד או יותר של וידיאו, מכילה תמונות שנלקחו מקטעי סרטים, בעיקר תיעודים ממלחמות ישראל ומחזות זמר מצריים ישנים.

הקולות המקוריים של אותם קטעים קטעי הסרטים בשילוב המניפולציות שנעשו עליהם בעריכה, יוצרים את "הפרטיטורה" של היצירה. על ידי הוצאת קטעי הסרטים מתוך הקונטקסט המקורי וצירופם בחזרה בדרכים חדשות, יצחק מייצרת רעיונות ואסוציאציות חדשים בנוגע לסכסוך ולקשר ההדוק שבין שתי התרבויות.

 

 

רפאת חטאב

רפאת חטאב, מתוך "ללא כותרת", 2009

 

ראפת חטאב, יליד יפו, 1981,  הוא אמן מיצג, צלם ,דראגיסט פוליטי ופעיל חברתי וחבר בקבוצת האמנים המנהלת את גלריה אלפרד.

בעבודת הווידיאו של ראפת חטאב, ללא כותרת (2009 ) נראה האמן שואב מים בדלי ומשקה באריכות עץ זית, תוך שהוא ממולל את עלי העץ ומלטף ברכות את גזעו. ברקע מתנגן השיר "חוּב" (אהבה) של הזמר הלבנוני אחמד כעאבור. השיר "חוב" פונה אל תחושת השייכות של קהל שומעים קולקטיבי פלסטיני.

 "אני עזבתי מקום", חוזר פזמון השיר, ותנועת המצלמה מלווה את ידי האמן החופנות את עלי הזית בעדינות. לרגע נדמה כי העבודה עוסקת בזכרון, בדימוי עץ הזית בתרבות הפלסטינית כסימן לירי לאומי של הכפר הפלסטיני, של גן העדן האבוד שלפני הנכבה. אולם מטפורת "זכות השיבה" מתערערת באחת כשהמצלמה מתרחקת ומגלה כי עץ הזית נמצא במרכזה של רחבת המרצפות בכיכר רבין וכי מקור המים המשקים את העץ הוא בריכת המזרקה הסמוכה לבניין העירייה. עץ הזית תחום בריבוע צר בין מרצפות הרחבה שבלב כיכר העיר תל=אביב-יפו, כיכר המזוהה עם הפגנות פוליטיות, חגיגות יום העצמאות וזירת הרצח של ראש ממשלה בישראל. העץ נטוע אמנם באדמת פלסטין, אך נראה תלוש וזר במסגרת הבטון המאיימת לחנוק אותו ולבודד אותו בתוך הכרך האורבני הציוני הגדול בישראל.

 העבודה מתרכזת במתח בין מילותיו של השיר וקולו של כעאבור אשר קוראות לגילוי השורשים, לזהות קולקטיבית ואשר קוראת לאלו שעזבו מקום לחזור לביתם לבין תודעת מקומו של חטאב, שמעולם לא עזב ולכן גם אין לו לאן לחזור.

 *מתוך הטקסט של טל בן צבי לתערוכה "גברים בשמש"

 

 

 

 

 

יוסף זוזף דדון

רונית אלקבץ מתוך הסרט "ציון", 2002-2007

ג'וזף דדון יליד 1975 ניס, צרפת, עלה לישראל בשנת 1980 והתיישב עם אמו באופקים, בה גדל והתחנך כבחור ישיבה.

במהלך השנים, הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד במוזיאון פתח תקווה לאמנות, גלריה אלון שגב. בחו"ל הציג בין היתר תערוכות יחיד באתונה, ב"לה פלאטו" מרכז מוביל לאמנות עכשווית בפריז, בגלריה מרטין אבוקאייה בפריז, במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית בניס, במוזיאון לאמנות מודרנית בשטרסבורג ובמוזיאון הקולנוע של דיסלדורף. סרטיו הוצגו במסגרת פסטיבלים לקולנוע ובמוזיאונים ובגלריות במאלטה, בגרמניה ובבלגיה.

 

יוסף דדון, צלם, אמן וידיאו ובמאי שהציג בעבר עבודות בתחומי מדיה מגוונים: צילום, מיצב ווידיאו, עוסק בשנים האחרונות במדיום הקולנועי. דדון הוא הבמאי הישראלי הראשון שמוזיאון הלובר שיתף איתו פעולה ואפשר לו לצלם בין כתליו. סרטיו הם אודיסיאה מתמשכת בין מחוזות מנטאליים וגיאוגרפיים שונים בישראל ובאירופה, בין נופי ילדות באופקים לנופים באגן הים התיכון, בין נופי מדבר דרומיים בנגב למחוזות קדושה ומיסטיקה, ובין מזרח למערב.

 

הסרט ציון (2007-2002) –  עבודת וידאו שהיא חלק  מטרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז

הטרילוגיה עולמים/שנטי/ציון נעה על ציר התפתחות המבקש לייצר זהות אישית ואמנותית, תוך ניסיון להכיל דיסוננסים שונים, בין מערב למזרח, חילוניות לדתיות, בין מה שמצטייר כלפי חוץ לאמירות מגדריות מוצפנות.

 הסרט  מאגד בתוכו סוגיות המעסיקות את דדון ולמרכיבים המנטאליים המייחדים את עולמו. היצירה מורכבת משני סרטים תחת אותה כותרת: סרט בשחור לבן באורך 12 דק' שהוקרן בשנת 2006 במוזיאון הלובר, וסרט בצבע באורך שעה, שיוצג בתערוכה. הסרט צולם באופקים, תקוע, ירושלים ובמוזיאון הלובר.
ירושלים- אותה מגלמת באופן אלגורי רונית אלקבץ, היא הדמות המרכזית המניעה את העלילה. בשפה חזותית יוצאת דופן המחברת בין קולנוע לאמנות, משרטט דדון יצירה אלגורית על ירושלים בראי הזמן ואירועי ההיסטוריה שהותירו אותה חבולה, שפופה ומושפלת. הסרט מתאר את אסטרטגיית ההישרדות של ציון עד לתקומה.

ההיסטוריה היהודית, נופי בראשית, מדבר יהודה והנגב, מראות העיירה אופקים – מקבלים מימד חדש של כוח ועוצמה הצהרתית המגיעים לשיאם באקט פוליטי תרבותי המנוסח במיצג שמתקיים במוזיאון הלובר – מוסד בעל כוח ולב לבו של הממסד התרבותי המערבי. בעיצוב אסתטי מוקפד ובשפה קולנועית עשירה בדימויים, מציב דדון את העמדה היהודית בחזית האמירה הקולנועית.
בציון מרחיב דדון את העיסוק בזהות האישית-מגדרית לזהות הלאומית ולמעמד האמן כשמאן שבכוחותיו לחולל שינוי. דדון מציג חזון תרבותי ונוקט עמדה לגבי היחס של המערב ומעמדה של ציון/ירושלים בתוך התרבות הקנונית שלו. באחד משיאי הסרט, מתבצעת חדירה למוזיאון הלובר, במהלכה מתחולל אקט של שינוי קודים וצפנים.

באגף הלבאנט המוקדש לשימור אמנות המזרח הקרוב, ממנו נעדרים שרידי עברה התנ"כיים, מתהלכת אלקבץ-ציון בשמלה מלכותית בעיצובו של כריסטיאן לקרואה ומכריזה בנוכחותה על מהלך של תיקון וריפוי.

ציון היא אישה ממשית, אך גם ישות דתית-מיסטית ואיקונה אוניברסאלית המגלמת הלך רוח ומצב מנטאלי כלל אנושי כלפי ירושלים. ציון- בה נטועים יסודות הקשר בין מזרח למערב, מבטאה את הטרגדיה האנושית והמלנכוליה שמקרינה ירושלים לעולם. הסרט מציג מאבק בין הרוח לחומר, בין מזרח למערב, בין היהדות לנצרות, בין החטא לעונשו ובין היגיון לשיגעון.

החולצה הגזורה כטקסט חברתי

כתבה של סהר שלו שפורסמה היום בגלריה, "הארץ".

כאשר חוקר התרבות איל שגיא ביזאווי הולך לבר או מועדון שכל המבלים בו נראים כאילו יצאו מהבית בחופזה וזרקו על עצמם משהו, הוא מקפיד לבוא במראה מחויט ומעונב. זו דרכו להביע עמדה החותרת תחת ההגדרות המקובלות של אופנה ועכשוויות. "מאוד מעניין אותי מה הבגד שאני לובש מסמן", הוא אומר. "במקומות מסוימים חשוב לי להתלבש באופנים כאלה ואחרים, בדרך כלל באופן לא מתאים, ומבחינתי זו פעולה, שבהקשר המקומי היא מתריסה: יש אלמנט של דווקא בפעולת ההתלבשות שלי".

לכתבה המלאה

צילום: נטע אלונים

 

עלי באבא וארבעים השודדים – ביזה תרבותית ורומנטיזציה של המזרח

עוד בראשיתה של תל אביב הוקסמו ראשוני המתיישבים מניחוחות המזרח. פשפוש בארכיונים מגלה כי תושבי העיר נהגו להצטלם לבושים בבגדים ערביים – מזרחיים מסורתיים ולשלוח את התמונות למשפחותיהם שמעבר לים. יותר ממאה שנים אחרי, מגמה זו ממשיכה ללוות את באי העיר העברית הראשונה, שבינתיים הספיקה להתאחד עם אחותה הבכורה יפו.  בשנים האחרונות נראה כי מגמה זו תפסה תאוצה והשימוש בדימוי האוריינטלי האקזוטי נעשה בתחומים שונים בתרבות החל מאדריכלות, עיצוב, מוזיקה מסעדנות ואופנה. באופן זה, האימוץ של סממנים אוריינטליסטיים, בין אם מקומיים ושאינם מקומיים, משתלב כחלק בלתי נפרד גם בתרבות הצריכה שלנו.

קלרה ולאון צוקרין, שנות ה – 30, אוסף "העיר הנגלית לעין", בית העיר

המשך…

threeASFOUR ורוקמות המדבר

כמה ימים לאחר פתיחת התערוכה המוצלחת בבית העיר, הדרימה שלישיית threeASFOUR אל הכפר הבדואי לקייה שבנגב, אל מאהל "רקמת המדבר". במאהל אירחו אותם הנשים הבדואיות, כיבדו אותם בארוחה בדואית מסורתית וסיפרו על עבודת הרקמה שלהם ועל התרבות והמסורת ממנה צמחה.

המשך…

סדנא ואורחת מפתיעה

למחרת הפתיחה, אחרי כמה שעות שינה קצובות, חזרו חברי threeASFOUR לבית העיר להעביר כאן סדנה לסטודנטים נבחרים לעיצוב אופנה מבתי הספר שנקר, בצלאל, ויצו חיפה ומכון אבני. בסדנא סיפרו threeASFOUR על עצמם, על דרכי החיים שהביאו אותם ליצור יחד, ועל אופני היצירה שלהם. לסדנא הצטרפה אורחת מיוחדת, הגברת רות דיין, מקימת "משכית" המיתולוגית, שבגדיה מתכתבים באופו מובהק עם קולקציית אינסאלאם אינשאלום של threeASFOUR.

המשך…

?F שנה של אופנה בבית העיר

ברוכים הבאים לבלוג של בית העיר! הבלוג ילווה את שנת האופנה בבית העיר, בו תוכלו להתעדכן על המתרחש בבית, על התערוכות המתחלפות לאורך השנה, על מפגשי אמן, אירועי מוסיקה, מסיבות, הרצאות ועוד. נאפשר לכם הצצה נדירה אל חדרי העבודה של האמנים והמעצבים המשתתפים בפרויקט, ועוד ועוד הפתעות לאורך השנה…

המשך…